תפיסתנו את העולם, באמצעות אמרות ופתגמים

 "אדם קרוב אצל עצמו":  – (מסכת סנהדרין, דף ט עמוד ב)

כולנו ניגשים לבחון את העולם ולפגוש אותו מתוך עולמנו שלנו. קודם כל, אכפת לנו יותר מעצמנו וככל שהמרחק מאתנו גדל, כך יורדות מעורבותנו האישית והרגשית. ילדנו, בן או בת-זוגנו, הורינו, קרובי משפחתנו – כל אלו הם מה שמכונה: "עצם מעצמנו" או "קרבת-דם".

ככל שמתרחקים מעצמנו, גוברת משמעות הביטוי: "רחוק מהעין – רחוק מהלב!"

אנחנו מפתחים זהות עצמית, זהות זוגית, זהות משפחתית. יש חברות שבהן מפתחים זהות שבטית, אצלנו קצת מקבילה לזה – זהות עדתית. קיימת הזהות היישובית, הלאומית ואף הדתית. לכולנו אכפת מיהודים שנאסרו באיראן יותר מאשר מבעלי דת אחרת או לאום אחר, שקורה להם דבר דומה.

כולנו מסתכלים על העולם דרך "המשקפיים שלנו"!

אדם תמים ולא חשדן, מיחס לזולת כוונות טובות. אינו חושב במושגים של עורמה, זדון וכדומה. לעומת-זאת, חשדן או רמאי, בטוחים שכולם משקרים, אינם סומכים על איש! זו השפה הפרטית המוכרת להם ובה הם בעצם מדברים וקוראים את זולתם.

קיים פתגם עממי, שמוכר גם בעברית: "דעלך שני לחברך לא תעביד!" (מסכת שבת, דף ל"א עמוד א), כלומר, מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך! הילל הזקן נתן לנו קנה-מידה מאד ברור ויעיל להתיחסות לאחרים: בדוק מה אינו אהוב עליך ושלא היית רוצה שיעשו לך וכך אל תעשה לאחרים!

שוב, קנה-המידה להתנהג כלפי חוץ הוא בעצם בדיקה פנימית, עצמית. אדם מרגיש מה לא רצוי ולא טוב לו וכך הוא יכול להבין הכי עמוק מה בעצם חשוב שימנע מלעשות לזולתו.

ישנה אימרה: "קשוט עצמך ואחר קשוט אחרים!", (מסכת בבא-בתרא, דף ס עמוד ב) שפירושה: תקן עצמך תחילה ורק אחר-כך הטף לאחרים. גם כאן, נקודת המוצא לכך, שתהיה לנו זכות להטיף מוסר לאחרים היא, שקודם לכל נבדוק את עצמנו. כך גם נדע עד כמה דרישתנו מאחרים היא מציאותית.

בעצם, קשה מאד מאד לשנות הרגלים וכאשר אנחנו מנסים בעצמנו להפסיק לעשן, או להקפיד על שפה נקיה, או להמנע מלרכל על אנשים, או לא לאחר לפגישות וכו' וכו' – לפני שנצליח לשנות אצל עצמנו התנהגות לא רצויה, באמת אין טעם שנטיף על כך לאחרים. רק מי שניסה בעצמו ונוכח כמה קשה לשנות הרגל שלו, רק הוא יודע מה סביר לדרוש מאחרים וכמה סבלנות נדרשת עד שאחר יצליח לבצע כזה שינוי.

אחד משיריה המפורסמים של רחל המשוררת נפתח כך:  "רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה". מדוע שיריה האישיים של רחל המשוררת כל-כך כובשים את לבנו? הרי ברובם היא באמת מספרת על עצמה, על כאביה, געגועיה, אכזבותיה, אהבותיה. האופן בו היא מתבוננת אל תוך לבה וכותבת על כך, היא כה אישית ואמיתית, עד כי כל אחד שקורא את שיריה, מוצא בהם את עצמו, את רגשותיו ואת הרהוריו.

שוב אנחנו רואים, שככל שאדם נכנס יותר פנימה אל נפשו, כך הוא מוצא יותר דרך אל לבם של האחרים.

חז"ל המשיכו את הרעיון בהביאם את האימרה: "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה!" (כמשתמע במסכת בבא-קמא, צ"ב, ב)

ההנחה היא, שמה שאיננו סובלים, לא מושך אותנו, אלא דווקא – דוחה אותנו. לכן, אנחנו מחפשים להתקרב לאנשים, שלפי טעמנו. אם כן, לפי חברינו אפשר ללמוד על הטעם האישי שלנו וזה בעצם מלמד מי אנחנו.

שוב ושוב חוזרים לאמירתו המיוחדת של רבי עקיבא שאמר: "ואהבת לרעך – כמוך, (ויקרא י"ט, 18) זו כל התורה כולה! כאשר נהיה מסוגלים לאהוב את זולתנו כפי שאנו אוהבים את עצמנו, אזי אנחנו בעצם צדיקים גמורים  כי אז אין סכנה שנעשה רע לאיש, ודאי ננהג בכבוד רב וברגישות בזולתנו וזו באמת שיא האנושיות וההגינות.

אותו רעיון נמצא גם באימרה: "יהא כבוד חברך חביב עליך כשלך!" (אבות ב, י"ג).

קיימת אימרה: "כל הפוסל, במומו פוסל!"

כאן לומדים על אדם בדרך היפוך. הטענה היא, שקשה לנו להבחין בחסרונותינו ולקבלם; להכיר בתכונותינו השליליות.

דרך מעניינת שאדם מפתח כדי להתמודד עם תכונותיו השליליות היא, להתכחש לקיומן אצלו ואז – פשוט לגלותן בזולתו. זיגמונד פרויד דיבר על מנגנון-הגנה בשם: "השלכה". אני מדחיק את מה שקשה לי לקבל בתוכי ומשליך זאת על אחרים.

חולה במחלת הרדיפה עושה זאת בעוצמה רבה במיוחד. כיוון שאינו מסוגל לקבל את כוונותיו השליליות כלפי אחרים, הוא משליך זאת על האחרים ומשוכנע שהם עוקבים אחריו, הם מבקשים להרעילו ולפגוע בו וכו'.

חז"ל הבינו לנפש האדם ולכן קבעו כי יש באדם נטיה להאשים אחרים בדברים שקיימים בתוכו ואשר קשה לו להשלים עם קיומם בו. על כך אמרו:  "הפוסל, במומו הוא פוסל!" כלומר, שימו לב כי אנשים נוטים להאשים אחרים במה שהם בעצם לא בסדר בו.

לסיכום הרצאה זו אביא אימרה נוספת, מעניינת ויפה של הילל והיא:  "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו!"

(אבות ב, ד), מדברים כאן על זכותנו לשפוט את זולתנו. חז"ל סבורים, שאין לנו זכות כזו כל עוד איננו עוברים מה שהאחר עבר או עובר.

ישנה בדיחה מוכרת על חיי הנישואים לפיה: הדג שמחוץ למחבת מסתכל על הדגים שמטגנים במחבת וחושב, שהם רוקדים מתוך שמחה!

בעצם, רק כשמישהו נמצא במצב מסויים בו נמצא חברו, רק אז הוא באמת מבין אותו ואת מצבו לעומק. כך הדבר לגבי הרעב, כך הדבר לגבי העני, לגבי הנבגד…

זה נאמר על "תדין", לא על סיטואציה טיפולית למשל; כלומר, מטפל לא חיב לעבור או להיות במצב של מטופלו, כדי להבין אותו ולסייע לו. כאן מדובר על הזכות לשפוט את האחר. זה בלתי הוגן כל עוד לא עברת מה שהוא עבר או עובר.

(יש לי חברה יקרה שאומרת, שכאשר היא רואה מספר מוטבע בזרועו של אדם היא סולחת לו הכל כי מי שלא חווה את זועות השואה לא מסוגל להבין מה עבר על אנשים אלו.)

הרצאה במועדון החברתי לעיוורים בתאריך: 7.01.00