באחד משיריה המקסימים של שמרית אור, שמבצעת אילנה אביטל, היא שואלת: "למה עצוב לי, דווקא כשטוב לי כל-כך?" על אותו משקל אבל במהופך, אנסה להסביר למה אני שמח דווקא כשרע לי כל-כך.
על וירוס שמריץ אדם לשרותים ביום ובלילה בתדירות של פעמיים ואף יותר בשעה, ודאי אינני צריך לפרט. אחד כזה חמוד מבלה איתי כבר 4 יממות ומסרב לעזוב. מה צריך לעשות ומה כדאי שלא – אני כבר יודע. ביטלתי פגישות עם אנשים האהובים עלי וקצת עבודה ונכנסתי למשימת שרידה והחלמה. כשהחום ירד אחרי יומיים התחזקה האופטימיות שהנה אני הולך ונחלץ מהצרה. אז בא היום השלישי וברביעי שוב נסיגה ולא אכנס לתאורי הסבל של התופעה כי מי לא עבר משהו דומה?
נזכרתי שוב בצו: "זכור את אשר עשה לך עמלק". עד כה הבנתי שהצו חשוב כדי להקפיד על רעהו: "מחה תמחה את זכר עמלק". מחלתי גילתה לי פן נוסף של הצו הזה:
אם ניטיב לזכור את התלאות הנוראות שעברנו, נדע להוקיר טוב יותר כשחיינו נעדרים אותן.
במהלך ימי מחלתי ככל ששכלי עוד פועל אני חוזר ומשנן לעצמי ואף כתבתי זאת לחברים הטובים: אני משתדל להפנים היטב את גודל מצוקתי כעת כדי שכאשר אחלים, אהנה יותר מכל רגע – שהיא נעלמה.
ואז שמתי לב לכך, שבעצם בסך הכל די טוב לי כבר עכשיו: אני בבית שלי, ישן במיטתי, מסתובב (מה זה מסתובב, רץ!!!) מתקלח לי כל יום ולבדי, מבלה מדי פעם עם ידידי המחשב ונמצא לצד רעייתי שתחיה. חשבתי על החלופה שדי חששתי שאני עלול להגיע אליה – הבהלה למיון, חיבור לעירוי… את תלאות האשפוז כבר תיארתי במקום אחר. איך אמר סופר חכם כשנשאל לשלומו: "לעומת האלטרנטיבה – מצוין!" (ציטוט גרוע, אני חלש בסיפור בדיחות).
יפה מאד אמרת, תגידו, ומה אם מחר תקום ומצבך ידרדר ותמצא עצמך ב"יותר גרוע" שכעת אתה מאושר כי אינך שם?
אשיב לכם: אז היו לי 4 הימים הטובים האלו להוסיף אותם לחיי הטובים וחלק מכם גם זוכים להנות מעוד יצירה שלי. אלו שבשבילם זה לא רווח – שיהיו בריאים!!!
וגם כל האחרים כמובן!
23.05.08