פיתוח הרגישות לזולת
(הרצאה לעובדות המועדוניות הטיפוליות)
אעסוק ברגישות לאחרים ואתמקד בהבנתנו את הילדים.
אנשים נבדלים ביכולת להקשיב
שני אנשים רואים או שומעים דבר מסוים. אחד ער ומודע למה שהוא קולט, ואחר לא. מה שמבדיל ביניהם הוא הפניות.
יש גבול ליכולת הקשב של כל אחד, ליכולתו לשים לב לגירויים הפועלים על חושיו. היכולת לשים לב תלויה במשק האנרגיה שלו, גם מי שיכולתו להקשיב רבה, אם הוא טרוד כעת במשהו, נשארת לו מעט אנרגיה פנויה לקלוט, כמו זיכרון המחשב: כאשר חלק ממנו תפוס, לא ניתן לאחסן בו חומר או מידע מעבר לחלק שנשאר פנוי.
ישנם, אם כן, הבדלים אינדיבידואלים ברמות האנרגיה שיש לכל אדם לצורך קליטת סביבתו ובזמנים שונים, גם אותו אדם פנוי אחרת לסביבתו.
ידיעה מול מודעות
ברגע שקלטנו גירוי מסוים, אנו יודעים שהוא קיים, שמנו לב אליו. אפשר לדבר על מודעות רק כאשר אנו נותנים משמעות למה שקלטנו, כלומר: כאשר מפרשים את הגירוי. כך, כשפוגשים מישהו בוכה, אנו מפרשים זאת כהבעת צער ומודעים לכך שהוא עצוב. כאן ישנו עניין של מתן פירוש לגירוי. יתכנו פירושים שונים ותמיד קיימת אפשרות לטעות.
אדם מתייחס אלינו בקוצר רוח ובחוסר סבלנות – יתכן שהוא כועס עלינו, יתכן שהוא סתם ממהר. הדרך הבטוחה ביותר לוודא שאנו מודעים לאחר ומפרשים נכון את התנהגותו, היא בדיקה ואימות! למשל: "אני קולט נכון שאתה מצוברח? או שאתה טרוד?!". לאחר ההבהרה נוכל לומר שאנו מודעים למצבו.
איך להקשיב
אנשים שונים בתחושת הביטחון שלהם ביחס למידה שהם מקובלים, שמקשיבים להם. תחושת ביטחון זו נבנתה על בסיס ניסיונם בחיים (בעיקר בגיל הרך, במפגש הראשון והטרי עם העולם, אשר השאיר רישומו העמוק בנפשם).
יש כאלה שכאשר הם פונים אלינו, ברור להם שאנו קשובים להם ואם הם מבחינים שלא – הם בטוחים שיש לנו איזה קושי להקשיב להם באותו רגע. הם לא חושבים שהם אינם רצויים לנו.
אך ישנם כאלה, שברור להם שאיננו קשובים להם, ואז הם זקוקים לאישור חוזר ונשנה ומתמשך, שאנו כן. כלפיהם, ראוי שננקוט בהקשבה פעילה: מתן משוב תכוף על ידי קשר עין כשהם מדברים, הנהונים, שיקוף והבעת הסכמה או אי- הסכמה באופן מילולי ובשפה המתאימה לגילם וכו'.
כל עוד לא נרגיע אותם מחרדת אי- הקשבתנו, הם יהיו קשובים לחרדתם זו ויכולתם להקשיב לנו תהיה מצומצמת מאוד. לכן, הקשבה פעילה תורמת לנו לתחושת ביטחון שקשובים לנו.
רגישות לזולת – אמפטיה
אמפטיה זו היכולת "להיכנס לנעלי האחר", לחוש ולזהות מה עובר עליו ולהעביר לו מה שאנו מזהים. היכולת לאמפטיה כוללת זיהוי ומחשבה עד כדי משוכנעות של האחר, שברור לנו מה עובר עליו. זה כולל את חיזוק הרגשתו שאנו אכפתיים ושאנו הולכים לקראתו עד למקום הכי רגשי שבו הוא נמצא. לטעת באחר הרגשה כזו פירושה לתרום לביטחונו שהוא מובן ומקובל.
בסיס הקשר עם אחרים (עם העולם)
הצורך להשתייך כבסיס לתחושת הקיום: כל קיומנו נבנה על אינטראקציה עם הסביבה הפיזית, החברתית והתרבותית; אדם ששוללים ממנו משוב, ומנטרלים את גירויי הסביבה מחושיו, יוצא מדעתו! על משקל אימרתו של דה – קרט: "אני חושב משמע אני קיים!" ניתן לומר: "אני תופס – משמע אני קיים!".
אנו בונים וקונים שייכות דרך אישור תמידי מסביבתנו שהיא אינה דוחה אותנו. אם אנו קולטים מסביבתנו דחיה, אנו עשויים לפעול כלפיה כך, שתעמוד במבחן חוזר ונשנה לגבי קבלתה או אי- קבלתה אותנו.
איננו רוצים ואיננו יכולים להאמין ולקבל שאנו באמת לא רצויים. אנו פועלים אז כמו ציפור שנכלאה בחדר ועפה מחלון סגור אחד אל משנהו ומנסה שוב ושוב לצאת דרך השמשה השקופה. כך, אנו חוזרים ונוקשים על "שמשת" החברה ובודקים האם היא מאפשרת לנו לצאת אליה.
אנו נעשה דווקא, נעצבן, נרגיז ואז התגובה השלילית, שבדרך כלל נוצרת, היא בעצם מענה חזק מהחברה שאומר: "כן, אתה שייך, אנו מבחינים בך! אל תדאג!" לא תוכן ואופי התגובה הם הדבר הבסיסי והראשון במעלה, אלא עצם קיומה! וכבר נאמר: "ילדים מעדיפים מכות על פני התעלמות מקיומם".
איך לצמצם חרדת אי-שייכות?
ישנו מדרג בעוצמת השיוך, כאשר מגע משייך יותר ממילים, ומילים יותר ממתנות. מי שנרתע ממגע, ברור שהתנסה באי קבלה, בהזנחה (קודם כל רגשית), בדחייה, בחבלה.
חסך אוראלי אינו תוצאה של אי יניקת די חלב מהאם, אלא מאי יניקת חום ואהבה ממנה! לכן, החסך הבסיסי הזה, "החור" בנשמה, לא יוכל להסתם על ידי הצמדת מינקת לאחר שנים. כשם שחור בחומר סותמים על ידי חומר זהה או דומה לו, כך נשאף למלא את "חור" החסכים הרגשיים על ידי התייחסות רגשית חמה. דרך מגע ניתן להעביר, בצורה בלתי אמצעית, ישירה, בסיסית וראשונית – יחס אנושי, שעשוי לצמצם את חרדת אי השייכות.
שיוך על ידי שיתוף
אם זה נכון, שמה שמעניק משמעות לחיינו הוא מה שאנו מעניקים, יוצרים ובונים, אזי, ככל שנשתף יותר את האחר ונקבל את מה שיש לו להעניק, כן תגבר מעורבותו בנו, ותגדל תחושת השתייכותו אלינו.
לכן, ילד שנטיל עליו תפקיד מוגדר בו עליו לתרום למסגרת ולזולתו, עשוי להרגיש יותר שייך ומקובל, מילד שנרבה להעניק לו אך לא נספק לו אפיק לביטוי ולנתינה.
יש להקדים ולגעת בילד הפגוע
מידע קודם על היותו של ילד מוזנח ודחוי, עשוי לסייע לנו בהקדמת "תרופה למכה": לא נחכה לכך, שיפעיל אמצעיו לכפות עלינו להעניק לו יחס מיוחד, (ענישה חמורה, השגחה צמודה), אלא, נקדים וניזום התקרבות אליו, ניתן חיזוקים תכופים להתנהגות רצויה, נשתפו על ידי כך שנטיל עליו אחריות וניתן בידו סמכות, מתוך יחס אוהד והבעת אמון.
כך, מצד אחד, נגרה את הצורך שלו לבדוק אותנו על ידיד בחינת סובלנותנו וסבלנותנו, אך במקביל, "נסגור עליו סגור" ונעטוף אותו בחום, באהבה ובפירגון. זו לא חייבת להיות "התנפלות". צריך לחוש את קצב ההתקרבות שהילד מסוגל ל"עכל".
כך ניצור מציאות שבה יהיה לו מאיתנו די התייחסות, חום וקבלה מכדי שיהיה לו כדאי להסתכן ולהפסיד כל זאת.
כחדות המורד כן חוזק הבלימה
כשאנו נתקלים בהתנהגות חמורה של ילד, במיוחד כזו שהופכת יותר ויותר בלתי נסבלת, חשוב שנעשה מאמץ מיוחד לבלום את עוצמת תגובתנו הספונטנית כלפיו. זה לא אומר שלא נביע כעס, פליאה, בהלה, הפתעה, אך, את עוצמת הביטוי נשתדל לבקר, כדי שלא נפעל מתוך איבוד עשתונות. ילד, כמו מבוגר, שאינו מאמין שאוהבים ומקבלים אותו, נוקט בצעדים (לפעמים חמורים מאוד) כדי לבחון את המבוגר במגמה להוכיח שהוא צודק בהרגשתו שלא אוהבים אותו.
נראה כי דווקא כשהמבוגר מתחיל לעורר איזשהו אמון בילד הזה (הדחוי), גובר הצורך של הילד "לבדוק" אותו והתנהגותו הופכת קשה יותר. במובן זה, בראשית ההכרות, יתכן "ירח דבש", כמה ימי חסד, בהם הילד בודק את המבוגר החדש, על אף שהוא יוצא מנקודת הנחה שגם המבוגר הזה, בוודאי כמו האחרים (הוריו), אינו אוהב אותו.
עם "התחממות" הקשר, העמקת ההיכרות, מתעוררת בילד תקווה שאולי "אבא" או "אמא" אלו כן יאהבו אותו, ואז מתחיל לגאות בו הפחד מפני איבוד התקווה הזו, מפני האכזבה! עוצמת הפחד כעוצמת הציפיות, וכגודל התקווה המתעוררת בלבו. ואז הוא עלול להראות לנו את "נחת זרועו". מכאן, שילד המתנהג באופן בלתי נסבל יותר מאחרים, הוא הזקוק, יותר מכולם, לעזרתנו ולקבלתנו אותו.
אם "דרכו לנו על יבלת…"
כש"דורכים לנו על יבלת" כשמשהו במיוחד מרגיז אותנו, או כואב לנו, בעקבות התנהגות או אמירה של ילד (וזה נכון גם ביחס למבוגר), משמע שפגשנו נקודה שאנו רגישים בה במיוחד. אם כך, היעד שלנו איננו לתקוף או לפגוע במי שנגע ברגישותנו המיוחדת, אלא לנסות לצמצם את רגישותנו זו ולהמשיך להיות מסוגלים להתייחס לאחר. יש שפגעו בנו בלי שום כוונה ובלי מודעות כלל לכך שנפגענו. במקרים כאלה נוכל לתת משוב, כך שהפוגע ידע תוצאת התנהגותו כלפינו. מי שאכפת לו מאיתנו, יקח משוב זה בחשבון. אך אם הפגיעה היתה מכוונת, "דרכו על יבלת" שלנו בכוונה, גם אז, מן הראוי שנגיב מיד, ורגשית. זה עשוי לעורר אהדה כלפינו.
אם הפגיעה בנו מצד הילד נמשכת, השאלה שלנו צריכה להיות: מה עובר עליו? מה קורה לו שהוא מתנהג באופן כל כך בלתי מתחשב? נוכל לשער כי אולי התנסה בכך, שאנשים החשובים לו, נהגו בו כך בעבר או נוהגים בו כך היום.
גישה מניעתית בהתמודדות עם בעיות משמעת
שלילת העונש : עונש, יותר משהוא מלמד מה לא לעשות (שעושים) או מה כן צריך לעשות (ושלא עושים), פוגע, מתסכל ומשאיר משקעים רגשיים שליליים.
העונש היחידי שבא בחשבון, לדעתי, הוא כזה, שהנענש יתפוס אותו כתוצאה ישירה לעשייה או לאי עשייה שלו, ולא כפועל יוצא מההתערבות שלנו בין התנהגותו לבין התוצאה שלה: ילד, שלא הקשיב בשיעור והפריע, הפסיד חומר לימוד ונענש מכך. האווירה הבלתי נעימה שנוצרה כלפיו בכיתה, הן מצד המורה והן מחלק מעמיתיו, זה עונש. ילד אלים הגורם לכך שיתרחקו ממנו – זה עונש.
יש להשתית את החינוך על מתן תכוף של חיזוקים חיוביים אמיתיים, כך, שאי מתן חיזוק חיובי יהווה הפסד לילד ועונש בפני עצמו.
משמעות ההתנהגות החריגה
כשילד מגיב בצורה שנראית לנו מוזרה וחריגה, יש מקום לשער שהוא מגיב למשמעות סובייקטיבית שהוא מייחס לגירוי מסויים שהוא קולט מסביבתו. העיקרון הוא של "העברה": הוא מגיב בעצם למצב הווי שמסמל עבורו אירוע, או מצב, או התרחשות, שקרו במקום או בזמן אחר.
הבנת התופעה מאפשרת לנו להגיב יותר למצב הרגשי שאנו מזהים ולמצוקתו של הילד במצב ההווי, גם אם איננו מזהים את התכנים הספציפיים שעליהם "מתלבשת" התגובה הבלתי תואמת לכאורה.
יש להבחין בין מילים למעשים
חשוב לא לבלום הבעת משאלות של הילד, גם אם הן נשמעות לנו איומות ונוראות: "אני אחנוק אותך?", או "הלוואי שידרוס אותך קטר!", או שתמותי בקבר שחור!".
מתגובת המבוגרים לומדים הילדים שאסור לרצות, לדמיין ולהגיד דברים מסויימים. נכון, שלגבי אמירה אנו רוצים שיהיה גבול ברור ומוגדר: לא לאיים, לא לקלל, לא להתחצף… אך לא מדובר בפנטזיות ומחשבות. איזה פורקן עצום אנו מוצאים בפנטזיות! (מיניות, תוקפניות, על התעשרות והצלחות…).
אנו חוששים, בצדק, שדמיונות, מחשבות ודיבורים יוליכו למעשים. חשש זה לא צריך להוביל אותנו לבלימת המחשבות והדיבורים, אלא, לאפשר אותם תוך הדגשה לילד, שלחלום, לדמיין, לחשוב ולרצות – מותר! אך לא הכל מותר ומתאים להגיד בקול רם (בלב כן), וודאי שלא הכל מותר לבצע!
אם הילד יבין זאת, יצטמצם הפחד שלו מרגשות קשים שמציפים אותו וממשאלותיו, יוכל להעזר בשירבוט (ציור) דמיונותיו, יוכל לכתוב לעצמו על דף כל מה שמתחולל בנפשו, ורצוי שלא יחשפו הדברים ושהוא יוכל, אחר כך, לקרוע את הדף לגזרים.
הקטע שדורש הצבת גבולות הוא בין הפרט לבין החברה, ולא בינו לבין עצמו. אם נשאיר לו חופש מלא בעולמו הפנימי, הבלתי מזיק לזולתו, יקל עלינו לגייסו לשתף איתנו פעולה באותם תחומים בהם ניתן לאפשר לו חופש כזה באינטראקציה עם הסביבה. (רעיון זה לקוח מספרו של ד"ר רוזנהיים: "אדם נפגש עם עצמו").
אנו כמוקד שליטה חיצוני לילד
כולנו מתפעלים ממידת הספונטניות שמגלים ילדים, ומהעוצמה בה הרגשות פורצים מתוכם, כמו: הבעות שמחה המתבטאות בצעקות, קללות, ניפוץ חפצים, טריקת דלתות – כסופה ביום סוער!.
אנו, המבוגרים, עומדים נפעמים מול מה שאנו רואים ביכולת מרשימה זו לבטא רגשות ולהביעם. אנו, השבויים בכבלי התרבות והנורמות החברתיות, למדנו לעדן, למתן, ולהחליק, ליפות ולהסוות את רגשותינו (אפילו אנו הישראלים, ועל אחת כמה וכמה האנגלים).
אולם, התפעלותנו מהבעת הרגשות של ילדינו, בדרך כלל, איננה נמשכת זמן רב. הילד הזועם עלול לפרוץ בחדווה בלתי מרוסנת, ותוך כדי כך, לבצע מעשים שפוגעים ב"סדר הציבורי" ואף עלולים הם להסתיים בנזק ואפילו באסון. ילד הקופץ על ילד אחר, או על מבוגר, עלול לגרום להם לחבלה גופנית וכד'.
חשוב שנהיה מודעים לסכנות ושנזכור זאת כשאנו נמצאים בחברת ילדים ואחראים עליהם. עלינו להתחבר למוקד השליטה הפנימי הצעיר שלהם ולסייע להם מבחוץ, על ידי גישה אסרטיבית בהצבת גבולות. אין לתמוה או לכעוס על התפרצות רגשותיהם, יש רק לסייע כאשר קיים חשש שאופן ביטוי עז יגרום נזק.
(אולי כדאי להקצות איזור לביטויי שמחה או לכעס גדולים, שאליו ירוץ הילד בעת הצורך, ובו יוכל לתת דרור לפרץ רגשותיו, מבלי לסכן את עצמו, או את האחרים. במסגרת ההרצאה הודגש כי חשוב שאל הילד יתלווה מבוגר, כך שלא יבודד באזור ביטוי רגשותיו, אלא ילווה על ידי מישהו).
שיחות בירור עם הילד
לאחר שילד "עבר כל גבול" בהתנהגותו (בדרך כלל האלימה), יש שמזמינים את הילד עם ההורים לדון בהתנהגותו ואף בשאלת המשך שהותו במסגרת. קיימת סכנה שייווצר רושם שההורים זומנו כדי שידאגו שהילד "יתנהג יפה".
חשוב שהשיחה תתנהל בין צוות המועדונית לבין הילד, כאשר המטרה היא להמנע ככל האפשר מהאשמתו ומהטפת מוסר.
הקו המומלץ הוא לשתף את הילד בחששות הצוות מתוצאות התנהגותו הפרועה, והמסוכנת לו ולזולתו. יש לבחון איתו כיצד, לדעתו, יוכלו לסייע לו למנוע סכנות אלה, ומה דרוש לו כדי שיוכל להשיג שינוי בהתנהגותו. כך, ההורה אכן אחראי לילד, אך המסר שלנו הוא, שאנו רואים את הילד אחראי להתנהגותו! אין מקום, אפוא, לצפות מההורים לדאוג לכך שהתנהגות הילד תשתנה במסגרת.
הדילמה: שיתוף הורים במפגש בירור שמקיים צוות המועדונית
עם הילד שהתנהגותו קשה במיוחד
(תוספת לדיון שקיימנו בנושא זה במסגרת ישיבת הצוות הכוללני).
ב ע ד
- כשמשתתפים הורים במפגש כזה, הצוות עצמו מרגיש שהוא איננו לבד מול הקשיים והבעיות ושזה לא עסק פרטי או בלעדי של צוות המועדונית.
- תוך כדי הכנת המפגש עם ההורים ותכנונו, הצוות מתעמק בבעיות ומלבן אותן. זה מגביר את עירנותו לקשייו של הילד. מהווה גורם מוקדם התורם הן לילד והן לצוות עצמו.
נ ג ד
לשיתוף ההורים במפגש בירור יש גם מחיר:
- ההורה עלול להלחץ מכך שילדו "לא בסדר" כי הוא לא חינך אותו כראוי. הוא עלול לחשוב שנכשל כהורה ושאנו מאשימים אותו על התנהגות ילדו ומצפים ממנו לפתור את הבעיה.
- לאור הטיעון הנ"ל, ההורה עלול לפעול בדרכיו החינוכיות, ולהגביר לחציו על הילד, על רקע היותו הוא עצמו בלחץ. הוא עלול לנקוט קו משמעתי חמור עוד יותר עם הילד, לפרוק עליו כעסים ולבטא אכזבתו ממנו.
- הילד עלול לפרש את זימון ההורים למפגש כאילו לא עליו לפתור את הבעיה ולשנות משהו בהתנהגותו, אלא , על ההורים שזומנו.
סיכום הדילמה:
- אם אנו מודעים לסכנות ולחסרונות שבזימון ההורים למפגש בירור, נוכל לשלוט במצב ולהעביר בפגישה מסרים, כך שנצמצם את הסכנות למינימום, נמנע נזק, ונוכל להפיק מהמפגש את התועלת האפשרית.
- שיתוף ההורים באופן סדיר ושיגרתי, בכל הנוגע לילדם במועדונית, מאפשר לנצל את המפגשים איתם גם כשיש בעיה וגם כשהכל תקין וטוב, ואז זו הזדמנות לחזק מצבים רצויים.
נימוקים בעד ונגד הזמנת הורים
ב ע ד
- ניתן מסר לילד: הבית ואנחנו הם המשך לעולם אחד. במסגרות השונות (בית, בית ספר גן, מועדונית) אתה אותו הילד. העולם הסובב אותך מאוחד, כל זה תורם לגיבוש (אינטגרציה) של אישיותו.
- לא מאפשרים לילד לעשות מניפולציות, שעלולות להשלותו שהוא השולט במצבי חייו ושהוא מסוגל "לסובב את המבוגרים על האצבע". ממחישים לו שעולם המבוגרים סביבו מתחשב, אכפתי ומתואם! אין משחקי כסות וסודות ובמובן זה, כל סביבתו הקרובה מתפקדת כלפיו כמשפחה מורחבת שלו.
- זימון ההורים ושיתופם בעבודת צוות המועדונית עם ילדם, מעביר להם מסר שזו לא מסגרת שמרטפית. אנו לא מסתפקים בכך שהם מכניסים את ילדם למועדונית, ואחריותם עליו נפסקת עד שובו הביתה. אחריות ההורים היא בלתי נפסקת ובלתי נחלקת! אנו מצטרפים אליהם ונוספים להם, אך לא פועלים בלעדיהם ולא במקומם!.
- שיתוף ההורים שהוזמנו עשוי להמחיש לילד את החשיבות שאנו מייחסים לשיחה זו. אנו מאותתים בכך לילד להתייחס בתשומת לב מיוחדת לדברים שעולים במפגש זה איתו בנוכחות הוריו, תשומת לב רבה מזו שהוא מקדיש בשיחות אחרות שאנו מקיימים איתו באופן שיגרתי. וכך, לא יקבל המפגש, בו עוסקים בפתרון בעיה, אופי חריג, עם כל הסכנות שיתכנו בו.
לסיכום: "על כל פשעים תכסה אהבה"
מבוגר שכשל, התפרץ על ילד, התבטא כלפיו בנוסח ובטונים לא יאים, לא "היה על הגובה", ובעצמו הגיב כילד – זהו מבוגר אנושי (נכון – הוא אינו מלאך).
ילד יקבל כל זאת ויוכל לעבור לסדר היום, אם ירגיש שמבוגר זה מקבלו באופן בסיסי, שהוא אכפתי ואוהב אותו. ברור, שמבוגר שכשל, מותר לו, והוא אף חייב, להתנצל בפני הילד! זהו גם מעשה אנושי נכון, וגם MODDELING חשוב לילד.
כדי לעזור לנו לפגוש בתוכנו את אהבתנו לילדים, עלינו לשקוד ולהתעמק באימרה "אין ילד רע, יש רק ילד שרע לו"!.
אגב, דברים אלו נכונים עקרונית גם ביחס למבוגרים (אולי עם השינוי: "…יש רק מבוגרים שרע להם או שהיה להם רע") אך דרושה הרבה בגרות מאיתנו כדי לקבל זאת.
23.01.96