פגישה ליש קץ

הוא נמצא שם, איפה בדיוק ומתי – לא ידוע, אבל הוא שם.

ואני נכנס לי בין ענפי עץ הלימון, מתכופף לחמוק מענף ושוב מתכופף ו"משפיל" קומתי ומשח, אני בדרך ללימון בודד שתלוי בגובה מתאים להקטף בלא סולם או כיסא. שוב ושוב בדרכי אליו אני רוכן כאומר לעץ: "אני בא לקחת אותו, אקטוף ואלך לי, שלי הוא הפרי המופלא של עמלך; לבי יוצא אליך בכבוד!"

הלימון החמוץ והמלא בסוכר ממתין לגזר דינו; מחכה ואינו יודע שהנה הוא יקטף וטבורו הקשור ינתק לעד. מי בכלל חושב על זה ובשביל מה?

כוחות גדולים סובבים והולכים ודברים קורים כבאקראי, ניתק הצליל מן המיתר, מנתר החץ מהמיתר, כבה הפתיל והעשן גז ונעלם.

כוחות גדולים נעים ומניעים ומזדמנים מזדמנים ומצטלבים ומתנגשים ומתנקשים. והוא אורב שם וממתין אולם היכן? מתי?

נרצה לדעת? באמת?

באמת שלא!

הולך אדם ביום בהיר, ביום יפה, כך מאושר לו; השמים גבוהים והאויר מלא – את עצמו ואת כל נפלאות היקום: שמחה, ניגון, עיזוז, ניחוח פריחות ענבל התאהבויות ואשליות. עמוק בנפשו מתנגן לו שיר: "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם!" ("הליכה לקיסריה", חנה סנש). מישאלת לב החי, שאוהב לחיות. אי שם בפאתי נפשו הוא יודע, שיגמר גם יגמר כעולם, אבל רק בפאתי בינתו. לאורך הדרך אינו יודע באמת דבר על קיצה. רק נגיעת "אצבע אלוהים" בו או בקרבתו, רק היא מעירה אותו זמנית להידרך ולהגות.

להגות בעץ, בפריו, בגרעין שבפרי, שיניב את העץ ההוא. במעגל אשר גם אם ייפרץ, כשהכל סובב הולך לו – אחריתו נושקת מבואו ומי ששם גם שם, גם שאיננו שם.

צל לימון שנקטף, הד צפירה נעלמת, שערה שנשרה, קול רגבי אדמה – מעירים לך, שאולי כן אולי יש פגישה מעבר לפינה, אולי ברגע הבא.  אז שא בגאון ראש רכון – לצמרת השואפת לפתוח ואל קרקע המציאות בה נטמן הזרע. כך נאסף הכח להיות בפגישה ליש קץ.

(לזכרו של יוסי בנאי)

 

12.05.06