על צפיות הורים
"שיהיה רופא או עורך-דין", זה כבר כולנו מכירים. טבעית ומובנת ציפיית הורה, שילדו יגדל וישיג מה שהוא עצמו כל כך כמה אליו ולא התאפשר לו. קיים רצון עז, שהילד שלנו יצליח ויהיה מאושר ובמושגים שלנו, הגשמת חלום שהיה לנו ולא זכינו להגשימו – זה ודאי אושר גדול. הכוונות הטובות בעולם נמצאות ביסוד גישתנו זו אך כולנו כבר יודעים לאן גם יכולות להוביל הטובות שבכוונות.
בשיחת רעים אמרה לי אם כי הבת הצעירה שלה לומדת כלכלה ומנהל עסקים ואילו אחותה הגדולה לומדת פילוסופיה ולימודים כלליים במדעי הרוח "לא שיהיה לה מה לעשות עם זה, אבל אני יודעת…" לא היה לי ספק בגאוות האם על רכישת ההשכלה האקדמאית של שתי בנותיה, אך, ניכרה שביעות רצונה מהתכליתיות בלימודי הצעירה לעומת "בזבוז הזמן" של אחותה הבוגרת, ממנה אינה רווה נחת. אין ספק, שהאם אוהבת את בנותיה אהבת נפש ואי התלהבותה מלימודי הבת הבוגרת יותר נובעת מרצונה העז, שהבת תצליח בחיים, שתתפוס עמדה איתנה בעולם הכלכלי ותוכל להרשות לעצמה חיי רווחה. השכלה מוערכת אבל מה עם מקצוע?
אוריינטציה עתידית היא גישה ששכרה בצדה כי ההווה מתגייס לטובת העתיד ומעלה את הסיכוי לכך שפעם אכן יהיה טוב או לפחות – טוב יותר. אך, יש גם מחיר והוא עלול להיות כבד: חיי הווה בלתי מספקים בעליל. יומר ההורה: "אז, שלא יעשה עכשיו חיים משוגעים, שיתאפק וישקיע; הוא עוד יראה שזה ישתלם לו לשמוע בקולי, לי יש יותר נסיון!" ערך רב יש באמת לנסיון שרכש ההורה, אך הוא עשוי לשרת ולהועיל לילדו אם זה האחרון מעוניין להפיק תועלת ממנו. כפיית נסיונו של ההורה על ילדו גם עלולה להמריד את הצאצא כך שלא ינסה להפיק ממנו שום תועלת וגם עלולה להעיב על היחסים ביניהם. אולי בעוד 20 או 30 שנה יגיע הילד של היום למסקנה, שהוריו צדקו, אבל מה עם כל אותן עשרות שנים מבחינת הרגשתו כלפי הוריו והרגשתם שלהם כלפיו? מה יהא על עשרות שנות האחווה והרעות שנקפו להן בינתים?
תכליתיות היא דבר מועיל ואף רצוי, עשייה מספקת ומעשירה שווה גם היא. נסיוננו עומד לרשות צאצאינו ונכון לאפשר להם לבחור אם להנות ממנו אם לאו. אך, פגשתי כבר בוגרים שהוריהם הפעילו עליהם מכבש בעבר כדי שיעשו את הבגרויות או שילכו ללימודים אקדמאיים ומוכר סיפור חייו של פגניני ואביו שרדה בו שינגן ויתאמן עוד ועוד. זה האחרון הותיר לעולם יצירות מופלאות וזכה לתהילת נצח ומוכרים אכן כאלו שהודו בפה מלא, שרק בזכות ההורים הגיעו לאן שהגיעו.
אינני אוהב את הגישה הסמכותית הזו של הורים וההסבר שלי לכך, שבכל זאת יצא מתוק מעז וילדיהם יודעים להוקיר כל כך את הלחצים שהפעילו עליהם – הוא, מאמר הכתוב: "על כל פשעים תכסה אהבה!" נראה, שילדיהם הרגישו כמה הוריהם אכפתיים ומתפללים לאושרם עד כי "פעלו" לקדמו כמעט בכל מחיר, שהאמינו שישתלם.
החלק הקשה לי הוא לשמוע בדברי הורה את אכזבתו מילדו. צפיות ההורים טבעיות ומובנות, אך, גם טבעית הציפיה, שהורה יקבל את ילדו כמו שהוא, שהרי אהבת הורים מוכרת כאהבה ללא תנאי. אני רוצה מייד לגנות את ההורה המאוכזב אבל ברור לי, שזה ממש לא הוגן מצדי. כמה עצוב לראות הורה מאוכזב מילדו! ברור, שההורה הזה זקוק לעזרה רבה. בסופו של דבר, נרצה או לא נרצה – ילדינו יהיו כמעט כל עולמנו ביום מן הימים. אכזבת הורה מילדו איננה אלא אכזבה קשה שלו מעצמו ותועלתה כמו התועלת שיש ביאושו של אדם ממצבו. שקיעה באכזבה ושקיעה ביאוש אינן מקדמות.
שמעתי את האם המאוכזבת מהבת הבכורה ומה שהעסיק אותי היתה השאלה: האם גם היא שומעת מה שאני שומע? האם היא מודעת לאכזבתה? אם כן, זה פשוט יותר. במוקדם או במאוחר אוכל לקוות, שתגיע למסקנה, שאכזבתה לא מקדמת איש וכי עליה לחפש דרכים לשנות את גישתה. אם איננה מודעת לאכזבה שלה, תצטרך ודאי עזרה מקצועית.
אם נחפש יותר לעשותנו מאושרים ונעניק לילדינו ככל שנרצה וככל שיתאים לנו להענות לרצונותיהם, בסופו של דבר מותר לנו לקוות, שגם הם יחיו חיים מאושרים ומספקים לא פחות מאלו שלנו.
16.06.07