על נכות ומוגבלות

בפוסט שנכתב בבלוג של אילנה בניש, היא עוסקת בביקורת על המושג: "אנשים בעלי צרכים מיוחדים". היא טוענת, שלנכים יש צרכים כלכל אדם ולכן, אין מקום לכנותם או לזהותם כבעלי צרכים מיוחדים. מזכירים חלופה מתאימה לניסוח הזה והיא: "בעלי מוגבלויות". תגובתי המיידית לכך היתה: כלום יש אדם שאיננו מוגבל?

במקורותינו מככב הכינוי: "זקן", למי שעבר בחייו כברת דרך ארוכה וסיים את בחרותו. כולנו מכירים את האימרה היפה והבלתי זוכה לכבוד די צרכה: "והדרת פני זקן". ("מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", ויקרא י"ט, ל"ב)אין שום משמעות שלילית או לא יאה למילה "זקן". משום מה, ניסו לברוח ממנה ולדבר על "קשיש" או "בן גיל הזהב", מתגוררים ב"בתי-אבות", הגם שלא חסרות שם אמהות ושאינם אבות או אמהות. בדומה לכך, מנסים להתרחק מהמילה "נכות" ולדבר על "בעלי מוגבלויות" או על "בעלי צרכים מיוחדים". אם סולדים מהמילה "נכים" כאשר האות נ מנוקדת בצירי, אפשר להבין זאת. נכים משמע – רשעים! ("ובצלעי שמחו ונאספו נאספו עלי נכים", תהילים ל"ה, ט"ו). אבל בהגייה נכונה – כשהאות נ קמוצה – מדובר במי שלקו בגופם או בנפשם או שחלה פגיעה ניכרת בהתנהלותם הרגשית. זהו סיווג לפי התוצאה או המצב התפקודי. ישנו גם סיווג הנכויות לפי הגורמים להן – נכי רדיפות הנאצים, נכים כלליים, נכי עבודה, פעולות איבה, תאונות דרכים, צה"ל וכו'.

כשמדובר על נכות, עוסקים בתיאור מצב ללא קביעה ערכית כלשהי. לכן, נפלא בעיניי מדוע נוטים להמלט ולהתרחק מהשימוש במילה זו.

צרכים מגוונים יש לכל פרט בחברה ואם נרצה נוכל לכנות את כולם או חלק מהם כ"מיוחדים". כל אחד מאתנו יחיד ומיוחד ולו צרכים מיוחדים. אשר למוגבלויות, כבר ציינתי, שכולנו מוגבלים וכבר תיארתי במקום אחר כשעסקתי בנושא, כמה מוגבלים אנו למשל לעומת זבוב או יתוש, שמגביהים עוף מכל אדם באשר הוא. גם מהדג אנו נופלים ביכולותינו שלא לדבר על ארנבות ולא מדובר רק במהירות ריצתן.

אז פגיעה בחוש היא נכות, פגיעה באיבר בגופנו היא נכות, פגיעה בכישורינו הקוגנטיביים או בתפקודנו הרגשי – היא נכות. זהו תאור מצב ומי שרוצה לגנותו, מעיד על צרות אופקיו. אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע, כלומר, התייחסות ערכית למצב היא תמיד מורכבת. לחיות ללא ראייה, מציגה יכולת לראות אחרת, לא בעזרת העיניים. באחת מהרצאותיי כתבתי: "אין ראייה, זה יש עיוורון"; ופיתחתי את הרעיון בדברי על הערך המוסף בנכה בעבודה.

לאחרונה פנו אלי סטודנטים בנוגע לעבודת מחקר שהם מבצעים על לקויי ראייה. ציינתי, שאני אדם עיוור, נעדר ראייה לחלוטין. מסתבר, שהתכוונו לנחקרים עיוורים. מדוע אם כן לדבר על לקויי-ראייה? ישנם עיוורים מוחלטים וישנם בעלי שרידי ראייה ואת האחרונים ניתן לכנות: לקויי ראייה. אלו ואלו, עד לרמת ראייה שנקבעה בחוק לצורך קבלת תעודת עיוור ממשלתית – הינם עיוורים.

כשמראים משהו לאדם עיוור ואומרים לו: "תסתכל!" אם הוא משיב: "אני לא רואה", קרוב לודאי שיגידו לו: "אז תסתכל טוב". פשוט יותר לומר: "אני עיוור". הניסוח הראשון נח יותר כאשר חוששים לתגובת רתיעה כאשר מוזכרת המילה: "עיוור". ברור שהרתיעה היא לא מהמילה עצמה אלא מהמטען הרגשי וההקשרים שתולים בה.

יש אפוא לקוות, שככל שבחברה יפגשו יותר עיוורים מסתגלים ומתפקדים, כן תקטן הרתיעה מפניהם ומפני עיוורונם. חלק מהמגמה הזו יושג על ידי ניטרול המשמעויות השליליות בעולם המושגים הרלוונטי. לכן, כדאי שלא נהסס לדבר על נכים ואין צורך לברוח ל"בעלי צרכים מיוחדים" או "בעלי מוגבלויות".

 

04.01.11