על טעם וריח

אומרים: אין להתווכח, אבל התווכחנו ועוד איך!

"אני מת על עדי כהן!" "מה, זאת מכוכב נולד? אני לא סובלת אותה!"

"מה את אומרת! הרי יש לה קול צלול וחם, פשוט מקסים! אני רק מחכה שתוציא דיסק ואני קונה! היא שרה את הבית האחרון ב"לפעמים חלומות מתגשמים" הרי זה פשוט נפלא!"

"איך אתה יכול בכלל לסבול את השיר המגעיל הזה?!"

כך יושבים להם שני אנשים נאורים כאשר אחד גומר את ההלל והאחרת שופכת קיתונות ועל מה? – ממש על אותו דבר עצמו. דבר נפלא הוא הבעת דעה חופשית אבל מכאן ועד לנסיונות להאהיב על מישהי דבר השנוא עליה או להשניא על מישהו מה שהוא כל כך אוהב – פשוט חבל על הזמן (ולא במשמעות הסלנגית האקטואלית).

אין ספק, שיש מי שלגביהם היהודים הם פשוט עם נפלא והרי היטב אנו יודעים מה ומי הם אותם יהודים לגבי אחרים. מה נורא הדבר?

מה נפלא הדבר! אכן קשה לומר זאת כשאנטישמיות היא הנושא הנדון אבל לא על התכנים המסוימים אני מדבר, אלא, על מגוון הדעות והעמדות וההעדפות. מיליארדים בני-אדם בעולמנו וכבר נאמר כמה שונות מדהימה קיימת בהם, בנו; קולות, מראות – פרצופים וצבעים. המבחר כמעט אינסופי וכל בן אנוש יכול למצוא את העדפותיו המיוחדות והייחודיות. הנה, בארצנו הקטנטונת, שמניין תושביה כמספר תושבי עיר גדולה אחת בארצות העולם, בארץ הפצפונת הזו נמצא תושבים מכל קצווי תבל ככתוב: "נאספו ובאו לך". זה לא סובל אשכנזים וזה לא סובל ספרדים, כך נוכל למנות עדות, שאת מאכליהן של חלק מהן אנחנו אוהבים ועוד איך; נכון יש בהם גם עדינות נפש ו… אבל הם…. וכך הלאה.

את החלק של האהבות כדאי לשמר ולטפח ואילו את השנאות מתאים יותר לחברה נאורה להמיר ב"לא אוהב/ת". לא שחלילה על בני-האדם לחדול מלשנוא, רק חסר לנו להפסיק להיות אנושיים!!! כך, אני אוהב כשמתחשבים בי ושונא כשלא. אני אוהב דמוקרטיה (טוב – לא נורא!) ושונא דיקטטורה ואנרכיה. אבל לכגון אלו קשה לקרוא: "שאלה של טעם" ובכל זאת, אולי כן?

כך, אנחנו נפגשים ומחליפים דעות ורשמים ואותו דבר עצמו אכן נראה לכל אחד בדיוק אותו דבר או – בדיוק להפך. כל מה שצריך להכנס חזק לתמונה זה הכבוד לזולת, סובלנות, רוחב אופקים. חווית הביחד וה"כל אחד לחוד" והעולם נעשה פתאום מקום הרבה יותר נעים לחיות בו.

כך לגבי זמרים או שירים או ספרים או ציורים וכך ביחס לאנשים ודתות וטקסים. טוב וטבעי שיש שונות בעמדות ובהעדפות, שהרי חשוב שלכולם יהיה מקום של כבוד בעולם ובחברה. לכן, לקרוא לכך שנסכים שאיננו מסכימים זה לחזור ולחזק את הטענה, ש"על טעם וריח אין להתווכח", יש לשוחח ולהתבדח ולהתפעל וכל כיוצא באלו אבל מה ייתן הויכוח? לשנות את טעמנו ודאי לא ישנה.

מי לא חווה את החיפוש הנמרץ בפגישות היכרות וחיזור – אחר השווה והזהה בטעמינו? כמה אינטימיות מתחזקת תוך התלהבות על "כמה אנחנו דומים!" בשלב המוקדם הזה נח לחמוק מהשונה, לטשטשו ולהתעלם ממנו. כשהאווירה משתנה וגובר החיכוך שגורמת ההתקרבות ונסיקת הצפיות, או אז "מתגלים" ההבדלים וללב מתגנבת אכזבה וספקות: "אולי אנחנו לא מתאימים?" ומדוע לא? כי דעותינו שונות? כי טעמינו שונים? ואם גישותינו למשל בחינוך ילדים הן שונות, לא נוכל למצוא דרך שכל אחד יפעל בגישתו ויעשה את ההתאמות המתבקשות כדי שהגישות השונות תבאנה לידי ביטוי בלי להרוס זו את זו או, חלילה, את הילדים שנחשוף אליהן? איזה אסון קורה אם אחד ההורים יהיה יותר גמיש והאחר יותר נוקשה? אם אחד פחות סמכותי והאחר יותר מציב גבולות? וכי אפשרי בכלל ששני ההורים יהיו ממש זהים? בכל מקרה כל אחד מביא את אישיותו ומיוחדותו למערכת המשפחתית והילדים לוקחים מה שמתאים להם מכל אחד וזורקים מה שלא מתאים להם.

אז אני מת על עדי כהן ואת מתה על שלום חנוך (להבדיל?!) והעיקר שכולנו נחיה לנו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו!

26.05.07