עיר "נגישה"

תחילה אמנה את חטאיי: הלכתי לבדי לקופת-חולים, לסניף שברחוב מגוריי כדי לקחת משם את המרשמים הקבועים (המכונים "כרוניים!!!"). וחטא נוסף: נטלתי כמדי יום גלולת אספירין לדילול דמי.

הרקע:

על המדרכה ליד סניף קופת-החולים נמצא טלפון ציבורי. החליט מי שהחליט, שכדאי לפנות את המדרכה והעביר את המיתקן לצד, צמוד לגדר. משני צדדיו של מכשיר הטלפון מותקנות דפנות ליצור הרגשת פרטיות למשתמש. דפנות אלו אינן מתחילות מן הקרקע, הן מתחילות בגובה מטר ומעלה, שהרי רגליו של האדם אינן משוחחות בטלפון ומדוע להסתירן?

סיפור המעשה:

גיששתי את דרכי בעזרת מקל ההליכה שמשמש עיוורים בהליכתם ברחוב וחיפשתי את הפתח בגדר המוביל לדלת הכניסה לסניף קופת-החולים. את השינוי שנעשה במיקומו של הטלפון הציבורי חוויתי בעזרת מכה במצחי שמייד החל שותת דם. במצב זה נכנסתי לקבל את המרשמים במשרד והמשכתי הביתה כדי לטפל בדימום. דימום למי שנוטל מדלל דם הוא תמיד קשה וממושך יותר.

ב"על נגישות ואיכות הסביבה" כבר התייחסתי למכשולים ברחובות המקשים על ניידותו העצמאית של העיוור ואף מסכנים אותו. כשאני מוסיף ל"פטריות" הבטון הזרועות על המדרכות בעיר מגוריי מכשול כמו הטלפון הציבורי הזה ומכשירי הכספומט המפוזרים בעיר, אני מגיע למסקנה, שהמטרה היא למנוע מעיוורים להסתובב לבד בעיר. נראה, שיש מי שמעדיפים שאנשים כמוני ישבו בבית ולא יטרידו את הציבור בהסתובבות חופשית בקרבו. לצערי, נראה לי, שהמטרה הזו אכן תושג בקרוב. אם פעם נהגתי לצאת העירה לסידורים ולהסתובבות בהזדמנויות רבות, הרי, שיותר ויותר אני נמנע מלצאת אלא לסידורים חיוניים ושאינם סובלים דיחוי. כל מה שביכולתי להזמין הביתה טלפונית, אני מתקשר ונמנע מלצאת מהבית ולרוכשו בעיר.

ביום אביבי ושמשי בחורף, מדרבנים אותי חברים לצאת קצת החוצה ולהנות מהשמש המלטפת. אני נאלץ להסביר, שבשבילי יציאה לרחובות העיר הפכה יותר ויותר ליציאה לשדה קרב ולמאבק הישרדות. ההליכה ברחובות היא בהחלט לא תענוג, אני במתח גבוה ובדריכות שלא מותירות שום מקום להנאה מההליכה.

אלמלא דיברו כל כך הרבה על נגישות והנגשה לנכים, הייתי מבין, שזה דרך העולם ואין מה לעשות. אבל, יושבים ודנים ומקציבים ומפרסמים והתוצאה – טוב כבר תיארתי לא?

בינתים אדבוק בתפילה: "בידך אפקיד רוחי" ואסמוך על האל המושיע כי בחברה בקרבה אני חי, קובעי המדיניות ממש לא אכפת להם ממני!

01.03.08