עיוורים מתעוורים

תחילה אני מפנה אתכם לחיבורי הישן הנוגע בנושא: "הקשה הקל והקל הקשה" ועכשיו לעניין:

ארצה להתמקד בשתי סוגיות, שבהמשך אנסה לקשור ביניהן:

1 החמרה במצב הראייה של מי שכבר מוכרים כעיוורים;

2 התפיסה השיפוטית של מגבלה.

ביחס לסוגיה הראשונה:

כעיוור מוחלט זה למעלה משישים שנה, נתקלתי פעמים רבות באנשים עם עיוורון, בעלי שרידי-ראייה, שחלה הידרדרות במצב ראייתם הירודה. תכופות נוכחתי, שעוצמת החרדה ותחושת האובדן סביב סכנת איבוד שרידי-הראייה שלהם, איננה נופלת מזו של אדם רואה, שמאבד ראייתו. לכאורה, מי שכבר מוכרים כעיוורים ואף נושאים תעודת-עיוור ממשלתית, כבר עברו הסתגלות למגבלתם והמרחק שלהם מעיוורון של לקות-ראייה לעיוורון מוחלט כבר איננו כה גדול. זה הגיוני, אבל, רגשות והגיון הרי לא בהכרח הולכים יחדיו.

ניסיתי לחשוב על משהו, שעשוי להמחיש בדרך של הקבלה את העניין ולנסות להסבירו. הגעתי עד לנתן הנביא ולמשל כבשת הרש. כדי להמחיש גודל אבדה, בחר הנביא בסיפור על איש עני, שכל נכסיו הייתה הכבשה האחת. הוא לא נזקק למשל לתאר איש אמיד כאיוב, שאבדו לו נכסיו הרבים. אם נלך עם תיאורו המפורט של נתן הנביא (שמואל ב, פרק י"ב), ניכנס טוב יותר למצבו הרגשי של אדם שכבר נחשב לדל ואשר מאבד את אחרון נכסיו. מכאן אעבור לסוגיה השנייה:

בדבריי כאן למעלה כבר הסגרתי את התפיסה לפיה, לקות-ראייה דינה כדין עוני. אם כך, עיוורון מוחלט הינו – עוני מרוד! האומנם?

מעיין נכדתי בת השלוש כבר יודעת, שכדי להראות לי ציור או צעצוע או כל דבר שמראים לאחרים מרחוק, לי צריך לאפשר לגעת בו. היא נוטלת את ידי ומעבירה את אצבעותיי על ציור שהיא מציירת, על הקשת שבשערה ועל כל צעצוע וכדומה – שהיא מראה לי. מבחינתה, זו הדרך בה אני רואה דברים. שונות זו איננה מעוררת בה רחמים. יש שהיא מראה לי משהו מרחוק וכשאני מסביר לה שכדי לראותו אני חייב לגעת בו, לפעמים היא פשוט מסרבת ואומרת לי: "תיראה, אבל לא לגעת!" אין טעם לשדל אותה בדברים ולשכנעה לחוס עלי, שהרי אינני יכול לראות. היא מרחמת על מי שמקבל מכה וכואב לו,  על מי שעצוב כי איבד משהו וכדומה. עיוורוני, מבחינתה, הינו מצב מיוחד, בעצם – אני בשבילה משהו מיוחד, כמו שהגננת מיוחדת, כמו שאמא מיוחדת. על אבא הרי לא אוכל להגיד כלום כשמדובר בבת שלוש. שאגיד שהוא מיוחד? הרי אין מילים לתאר מיוחדותו.

נחזור אל האדם העיוור. צריך כנראה גדלות נפש נדירה כדי לא לחשוב ולהרגיש, שנכות איננה משהו שלילי.

בקרב אחינו החרדים, מקובל שלא לערוך בדיקות הדמיה לנשים בהריון, שהרי, מה שיבוא – ברוך הבא! לכאורה, גישה מאד לא שיפוטית למוגבלות. אבל, במקביל לכך, יש שמסתירים בן משפחה שנולד עם נכות חושית או מנטאלית ביודעם, שכאשר ידובר על שידוך, מועמדים עלולים להרתע מחשש לפגם תורשתי. כך, אמנם ישנה השלמה עם רצון הבורא ומידה רבה של קבלת הדין, אבל, למגבלה עצמה מתייחסים גם הם – שיפוטית.

כעת אקשר בין שתי הסוגיות:

עוצמת חרדתם של לקויי-ראייה מפני עיוורון מוחלט, מובנת טוב יותר כאשר לוקחים בחשבון את הגישה השיפוטית למגבלה. דווקא הם, ש"ניצלו" מעיוורון (מזכירכם את החיבור אליו הפניתי אתכם בפתיח, למעלה), הם שלמדו להוקיר כל כך את ה"מעט" שיש להם או שנותר להם (את "כבשת הרש"), חרדים חרדה כפולה ומכופלת להפוך לעיוורים. מדוע שנדרוש מהם להתיחס למגבלה כאל מצב, בלי שיפוטיות, כאשר כולנו איננו מסוגלים לכך, בעצם?

19.10.14