מסתיימת שנת תשס"ה, אני מנסה לסכם אותה לעצמי ברמה האישית וברמות אחרות. משימה לא פשוטה ליכאורה. אביא מעט מתוך השקלא והתריא שבנפשי:
אפתח בדברים טובים: –
נולדה נכדתי נטע!
השנה מסתיימת וכל בני המשפחה בריאים תודה לאל!
מצבנו הכלכלי טוב.
אני עובד הרבה יותר שפוי ועוסק בעיקר במה שאני אוהב.
עשיתי דברים רבים שאני אוהב, כמו למשל – הייתי הרבה בבית; בילוי עם בני המשפחה ומפגשים עם חברים; עסקתי בקריאה וכתיבה; הקפדתי על פעילות גופנית. למעשה – הכל היה טוב.
אולם – השנה עברתי התקף לב והייתי מאושפז פעמיים בבית-חולים.
יותר מאשר הכפלתי את כמות התרופות היומית שאני נוטל.
עברתי התקף חרדה אחד או שניים!
ויתרתי על מעמדי הבכיר כראש צוות ועל 30 אחוזים ממישרתי.
אנשים יקרים לי הלכו לעולמם, אחרים חלו או איבדו אדם יקר להם, נעזבו.
(במאמץ גדול אני מתעלם כאן מההבט הלאומי והגלובלי, למרות שברורה נגיעתם החזקה בכל אחד מאיתנו).
ובכן איזו שנה היתה זו עבורי?
אה, נזכרתי – גדלתי בשנה!!! – זכיתי לעוד שנת חיים אבל גם הזדקנתי בשנה וקרבתי בשנה לכליוני.
רק לפני זמן קצר כתבתי הגיגים תחת השם: "לדעת להוקיר"; מודעיי ודאי מניחים, שאני מסכם לעצמי את השנה המסתיימת כנהדרת, מהטובות בחיי. נכון, זה קשור גם לראיית החצי המלא של הכוס ואולי להעדר הראייה, שהרי כבר כתב עמוס עוז: "האירוניה, כמו החן, נמצאת בעיני המתבונן!" (האם אי התבוננות מובילה לראייה כה סלקטיבית עד שהכל נראה כל כך טוב?)
בברכת שנה טובה לכל יקיריי
01.10.05