נכות כתופעה

במקומות שונים כתבתי על כך, שהקושי העיקרי בנכות היא גישת החברה אליה. מה שלא הדגשתי בהקשר זה הוא, היותו של הנכה חלק מאותה חברה. הגישה הרווחת היא, שנכות היא לקות ולכן, משהו בה פגום ושלילי. ממש כשם שהאדם הלבן ראה בשחורי העור משהו פגום ולכן, שלילי. כיוון שהצבע עצמו לא נראה כמשהו מספיק משכנע כדי לבזותו, תלו בו בורות, נחיתות אינטלקטואלית, חוסר תרבות. בדומה לכך, במצבי נכות פיזית ונפשית מציינים את ההשלכות התפקודיות וחוסר היכולות או הירידה בהן, כדברים המאפיינים את הנכה.

כמוצר של תרבותי המתקדמת, טרחתי וכתבתי על "הערך המוסף בנכה בעבודה", חיבור הגנתי במטרה לשכנע, שכדאי להעסיק אדם עם נכויות, שזה עשוי ממש להשתלם. נקודת המוצא היא אפוא, שכאשר קיימת נכות, קיים חסר ניכר לעין או מורגש בתפקוד ואתם התכבדו נא והטריחו עצמכם להסיט מבטכם מלקות זו ונסו להבין, שישנם גורמים מפצים שמעלים את ערך האדם הנדון.

"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", ראיית הילדים תמימה תרתי משמע: יש בה תמימות ויש בה שלמות. לפני שאנחנו מקלקלים את הסתכלותם של הילדים על העולם כעל תופעות, לפני שהם קונים את היכולת המופלאה של הבחנה בין טוב לרע, הם פשוט מצלמים את סביבתם בעיניים מתרחבות ומשתאות. הם רואים סביבם נשים וגברים, בני עדות ולאומים, נמוכים וגבוהים, שמנים ורזים, קרחים ובעלי רעמה מתבדרת, הצועדים ברגליהם או מתגלגלים בכיסאותיהם, המדברים אל זולתם והמשוחחים עם עצמם. הכל מעניין וחי סביבם ומסקרן. כבר הזכרתי קריאת ילד ברחוב בראותו אותי: "אמא, הנה איש עם מקל" או "אמא הנה איש עיוור". הבחין והתלהב. השתקתו וההסברים שנלחשו באוזניו מנסים להרגיע את ההתלהבות, שמא אפגע ממשהו. אני נסכר, שאחת הקללות הנמרצות שהשמענו בילדותנו היתה ציון איבר צנוע של אמו של מישהו. אזכור שנחשב לקללה; נכון המילה נחשבה ונחשבת גם היום לגסה, במובן זה, שהשמעתה הינה בעצם ניבול פה, אבל קללה?

לפני שנים פגשתי איש יקר, פרופסור שלמה דשן, שערך מחקר על עיוורים בארץ ואף פירסם ספר בשם: "במקל מתקפל". הגשתי לו לעיון כמה מחיבוריי כדי לשמוע חוות דעתו. ציינתי בפניו, שאינני כותב כמעט בכלל כתיבה מדעית מקובלת ואת רעיונותיי אני מעדיף לכתוב כמו את חיבורי זה. התנצלתי לפניו. פרופסור דשן חיווה דעתו על מה שקרא ועל התנצלותי הגיב: עיסוקיך בתחום הנכויות מסתמכים על נסיון שאין אותו לאף אחד אחר; דבריך הם בעלי ערך לאנשי המדע בתחום ואל לך להמעיט בתרומתך זו.

אז אם נסיון החיים שלי הכולל את היותי נכה עשוי להיות משמעותי, אני מבקש להדגיש כאן כך:

אני מבחין בפער גדול בין הבנתי ותפיסתי בכל הנוגע לנכותי, לבין הרגשתי בכלל. אני מבחין בקשיים שלי, למשל בתחום ההליכה ברחובות זרועי המכשולים, קשיים הנובעים ישירות מכך שאינני רואה את סביבתי. כלומר, אני נוכח במחירים טכניים הנובעים ממגבלתי, אבל אינני מרגיש בכלל נכה או מוגבל. לא במקרה חבריי העיוורים ואני משתמשים במושגים חזותיים ככל האדם. "היום ראיתי את טקס חלוקת פרס ישראל", ראיתי? בהרגשתי – בהחלט כן. אינני מתפלא וגם מי שמכיר אותי איננו מתפלא לשמוע מדי פעם אמירה: "הוא רואה יותר טוב מאתנו". ברור שיש הגזמה באמירה זו, אבל יש בה אמירה. נכון יותר היה לנסח: "הוא לא רואה כמונו אבל הוא רואה אחרת ולכן, ישנם דברים שנדמה שאינו מסוגל לראות, אבל זה רק נדמה".

כשמבינים, שהבנת המגבלה והשלכותיה היא כמשמעה – הבנה, ניתן להבין איך נכה עם נכויות קשות ומורכבות מדבר בכנות על חיים מספקים ומאושרים. זה ברמה הרגשית. נכון שגם ברמה הקוגניטיבית, תפיסת המוגבלות כחסר נורא, קשורה לדרך בה מסתכל כל אדם עליה. מי שעסוק בחצי הכוס הריקה, מוצא את החסרים והקשיים כדבר נורא ושלילי. אכן נורא הדבר שבני האדם אינם מסוגלים, למשל,  לעוף (על כך פירטתי במקום אחר).

שוב אני חוזר לאותה אמירה ישנה ומופלאה, שנרשמה בשער ירחון שיצא בכתב בראיל בארץ לפני עשרות שנים, כתוב היה שם:

"גם אני ראיתי את השחר לעלות,

אינני עיוור, רק – חדלתי לראות".

נעזוב את המבנה התחבירי, מדובר הרי בשירה. אבל מבחינת התוכן, קורא בעל האמירה הנהדרת הזו: זרקו לכל הרוחות את כל תפיסותיכם המסתכמות במילה המפחידה והמדכאת "עיוור", אני אינני רואה וזהו. בגישה כזו ניתן להבין וקל להאמין לבעלי נכויות קשות האומרים, שחייהם טובים, שהם מאושרים ובאמת אינם פנויים להקדיש זמן ומחשבה לעסוק במה היה אילו נעלמה נכותם או – כלל לא הופיעה. אינני טוען בשום אופן, שנכויות אינן כרוכות בקשיים ובריכוז כוחות גוף ונפש כדי לתפקד למרות הלקויות. לכן גם נכון עושה החברה, שמסייעת במתן מענים לצרכים המיוחדים הנגרמים כהשלכותיה של הנכות. אבל אם החברה והנכים בכללה, יצליחו יותר לקבל את הנכויות כתופעות ופחות בשיפוטיות, השתלבות הנכה בחברה תגבר ויחד איתה גם הישגיו וצמצום תלותו במענים החברתיים המיוחדים שהוא נדרש להם.

 

10.05.11