20.09.20
חודש של חגים ובראשם ראש-השנה. אנחנו בסגר חגיגי לכבוד הוירוס. ימים קודרים ומעצבנים. ואני מדבר על יער? ג'ונגל ממש! ואז מתנגן בלבי השיר: "יש לי יום יום חג, יש לי חג יום יום…", שכתבה והלחינה נעמי שמר הענקית. אין המתנה דווקא לחודש של חגים וכך, גם בסתם יום חולין היא קוראת: "הללויה!"
כשעלטה כבדה מכסה כאן את הכל אנחנו כבר יודעים שמעברו השני של כדור-הארץ זורחת השמש ואור גדול סביב. במהלך השנים למד האדם להאיר את חשכת ביתו, רחובו ועירו. סופרת ידועה הצביעה על השמש בבטנו של מאטיס וענקי ארץ דיברו על האור הפנימי. על אותו ניצוץ אנושי שקיים בעצם בכל אחד מאיתנו וביכולתנו להתעלם ממנו ולא להכיר כלל בקיומו. אבל, אנחנו יכולים גם להפיח בו רוח חיים ולהגביר את תפוצת קרניו ולהאיר בו את חיינו ואף חיים של זולתנו.
צריך רק לעצור לרגע מול יער החיים הצפוף והמאיים לסגור עלינו בחושך כבד, לעצור לצד עץ אחד ולהתבונן בו. לראות את עמידתו האיתנה בקרקע ולדעת כמה עמוקים השורשים התומכים בו והמזינים אותו. להשתאות נוכח ענפיו הנשלחים לכל עבר ומחבקים את האוויר והאור סביב לו. להבחין בלטיפת העלים את העולם הסובב. להתפעל מהצמרת הנושקת לשחקים והצופה מתענגת על היקום כולו.
כמה נפלא כל זה וכמה טבעי היה להמשיל את האדם לעץ השדה.
נראה שבכל דור קמים יחידי סגולה ומובילים בתחומם את האחרים. מדענים, אומנים, יוצרים ומנהיגים. כך, די בניצוץ המצית עץ אחד כדי לגרום תבערות איומות כמתחולל כעת בקליפורניה ובאוסטרליה. גם ניצוץ אחד של אנושיות יכול להצית לבבות ולהפוך קדרות ודכאון לרגעים של אושר גדול ורגעים מתפשטים ככל שמאפשרים להם וככל שמזינים אותם.
בברכת שנה טובה בה נבחין בכל הטוב לפחות כמו בכל היתר.