11.09.19
נועה נכדתי המתוקה לקראת גיוס ושלשום חזרה מבילוי עם חברותיה בברצלונה שבספרד. אתמול נתנה לי ציפור משרוקית, משהו קטן וחמוד שבנשיפה בזנבו, משמיע ציפצוף מרנין. הכנסתי לתיק ובהגיעי הביתה שלפתי מתוך התיק שקית קניות מקופלת ואז נשמע קול נפץ והבנתי מיד, ש"זה סופה של כל ציפור!"
ממש עגמה נפשי. מזכרת כל כך חמודה מנסיעת טרם גיוס של הנכדה והנה – איננה. הכרזתי מיד, שאני מוכן לתת לנכדתי כרטיס טיסה לברצלונה שתביא לי ציפור אחרת מקרמיקה. יש מי שחשבו שאמרתי זאת בצחוק.
בימים אלה עברה חברה טובה שלי מדירה שכורה להתגורר במבנה הרבה יותר קטן וצפוף. היא נאלצה להיפרד מ"נכסים" רבים שנפשה נקשרה בהם ולכן, הרגישה מבועסת למדיי.
נזכרתי במה שמספרים על ש"י עגנון, שבמהלך שנות חייו ראה יותר מפעם אחת את כל רכושו נכלה באש והחל צובר הכול מחדש.
לכולנו פריטים אליהם אנו קשורים ריגשית בלי כל קשר לערכם החומרי. רבים כמוני, מתקשים להיפרד אפילו מבגדים ישנים למרות שכבר שנים לא לבשו אותם וכך צברנו ספרים, אוספים שונים ומה לא?
כולנו יודעים שנוכחותם של דברים בחיינו היא זמנית מתוקף היותנו בעצמנו כאן על זמן שאול. למרות זאת, אין מי שלא אוהב את "מעשה בחמישה בלונים" ושאינו מבין את ההצהרה החוזרת ונשנית בו: "זה סופו של כול בלון". כך כשילד מתאכזב וכך כשסבא שובר בטעות ציפור קטנה שמיד נכנסה לו ללב.
איך נרפאים מכאב ה"אובדן"?
מחזקים עוד את יכולת הנתינה. בסופו של דבר, הסיפוק מהנתינה יכול לעלות על הרגשת ההחזקה בנכסים.
לא אחת נוכחתי בכך ובכל-זאת, הצעתי לכרטיס הטיסה בעינה עומדת.