מנחם פרידמן פורש לגימלאות – כמה עצוב!?
עיתונאי מוערך, עורך ומגיש "צבע הכסף" בקול-ישראל. עובד הרדיו כארבעים שנה. אמש שוחחה איתו פאר-לי שחר. האיש בריא, רק בן 64 פחות חודש וכמה ימים. השתלם לו מאד להצטרף כעת להסדר פרישה, שהוצע לבני גילו ולכן החליט להקדים פרישתו לגמלאות. הכורח הנורא הזה לפרוש הוצג בראיון כדבר עצוב ומתסכל. כמעט חשבתי שמדובר באיזו טרגדיה. התאפקתי שלא לפרוץ בבכי.
חוזרים ומדברים על כך, שדברים נחווים כפי שהם נתפסים. כיוון שנוצר אילוץ שדחק את מר פרידמן לקרן זוית, ה"הכרח" שלו לפרוש היום נתפס כדבר עצוב וכואב.
אני יודע שקשה להיפרד ממקום עבודה אהוב ומחברים לעבודה, שרוב יומו של האדם מלא בהם ובחברתם. סביר מאד, שאדם יתגעגע להרגליו בני עשרות השנים ולקשריו שיצר. לא מצליח לכאוב את פרידתו ואינני מצליח להתמלא עצב כבד.
נכון, האיש יכול היה להמשיך עוד שלוש שנים וחודש בעבודתו האהובה ולמלאה בהצלחה מוכרת. אבל, מדובר באדם שמוגדר כצעיר, בריא, חכם ומנוסה, שיוצא לשלב חדש בחייו ונפתחות לו דרכים רבות ללכת בהן וליהנות. ירצה, יעבוד, ירצה, יתנדב, ירצה – ייסע לארצות בהן ביקר כימאי צעיר בטרם כניסתו לעבודה ממנה פרש כעת. עבורו, האילוץ שנוצר, יכול להחוות כדבר עצוב ומתסכל, אבל, יכול גם להיות הזדמנות נהדרת להמשיך חיים טובים ומאושרים.
גם מקום העבודה לא עתיד כנראה לקרוס. ימצא ממלא מקום, אולי מישהו שישולם לו מחצית שכרו של הותיק והמנוסה ואם לא ייתן מיד פירות כה טובים, הרי תיפתח לפניו דלת והוא יוכל להיכנס בה ולעבוד קשה ולהתפתח.
סביר מאד, שאין מדובר בפרישה מוקדמת כדבר כל כך נורא, אלא, בסמליות של הסוף, הסיום, הפרידה, ה—-"מוות". אם יציאה ממצב חיים מסודר ומוגדר היטב אחד, למצב חיים של עמימות נתפסת סמלית כסוף הדרך, אפשר להבין את הנימה הטרגית שקלטתי בראיון הרדיו.
את חוויותיי בפרישתי המוקדמת, גם לקראתה וגם אחריה, תיארתי בכמה מחיבוריי. בשנים האחרונות הזדמן לי כמה פעמים לשוחח עם עמיתות לעבודה שהיו ותיקות כמוני ואף יותר ממני, שעמדו לקראת פרישה. הייתי עד לחרדות מפני הגימלאות ואף בנסיונות להיאחז בקרנות המזבח
של העבודה. ברוב המכריע של המקרים, קיבלתי משוב לאחר פרישתן, שאכן צדקתי כשחזרתי והדגשתי, כמה נפלאה יכולה להיות הפרישה מעבודה וזאת, גם כאשר אהבו מאד את העבודה ואת הסובבים בה. הפנאי שנוצר, שנתפס תחילה כדבר מאיים, התמלא חיש מהרה בתכנים מהנים עד שנוצרה הרגשה, שבעצם לא ברור כיצד בכלל היה זמן לעבודה. לומדים, מתנדבים, מבלים, עובדים, פנויים הרבה יותר לבני-זוגם, לצאצאים, בעיקר מהדור השלישי ולעצמם.
אני סבור, שמי שיודע להיות מאושר בעבודתו, עשוי לדעת להיות מאושר גם בלעדיה. עבודה היא אחד מהתכנים המרכזיים בחיינו, אבל, הדפוסים שלנו חזקים אפילו ממנה.
30.06.13