מטפל עם עיוורון

אנשי מקצוע עיוורים העוסקים בטיפול, החליטו להתכנס כדי לדון בהיבטים המיוחדים שמאפיינים את עבודתם. לקראת המפגש המתוכנן, החלטתי לנסות לעסוק בנושא בתקווה, שזה יכין אותי טוב יותר להציג בדיונים את ניסיוני ואת עמדותיי.

התחומים הנראים לי רלוונטיים להתייחסות הם:

1 השפעת ההתייחסות בחברה כלפי עיוורון ועיוורים, על קשר שיוצר מטופל רואה עם מטפל עיוור;

2 המקום שתופסת הראייה בקשר מטפל/מטופל וכיצד קשר זה מתפתח בהעדר ראיית המטפל?

3 כיצד משפיעה עובדת היות המטפל עיוור, על בטחונו העצמי ועל פניותו הרגשית להתייחס למטופל ולצרכיו?

4 האם קיימים מצבים בהם עיוורון מקשה על המטפל או מונע ממנו לתפקד כראוי והאם יש מטופלים,

שמתאים פחות שיטפל בהם או שרצוי שימנע מלטפל בהם?

5 האם ניתן לציין תרומה מיוחדת בטיפול, שיש לעובדת היות המטפל עיוור?

1. השפעת ההתייחסות בחברה כלפי עיוורון ועיוורים, על קשר שיוצר מטופל רואה עם מטפל

         עיוור

אדם אינו חף מהשפעת סביבתו החברתית, לכן, דעות קדומות שרווחות כלפי עיוורים, משפיעות על יחסו של אדם רואה למטפל עיוור. במקום אחר כבר ציינתי, שהתפיסות הרווחות בציבור כלפי עיוורים אינן מצוצות מן האצבע או המצאה זדונית. כאשר כל אדם בונה על קשר העין שהוא יוצר עם זולתו חלק גדול בתקשורתו, הרעיון של יצירת קשר עם אדם שחלק זה נעדר ביניהם, ודאי נתפס לפחות כמוזר ואולי אף כבלתי אפשרי. החשש הוא כפול, גם: "איך הוא יוכל להכיר אותי בכלל, כשאינו רואה את פני ואת שפת הגוף שלי?" וגם: "איך אוכל להיות בטוח שהוא מקשיב לי ומבין אותי, כשאני לא יכול לתפוס את מבטו ויש שעיניו אף מוסתרות מאחורי עדשות כהות של משקפיים". לעיוורון נוכחות חזקה ביניהם מהבחינה הטכנית כמתואר וכל זה נוסף לנוכחות הרגשית שעלולה להיתפס אפילו כמאיימת.

יש מי שיסתכל בהערכה על מטפל עיוור בחושבו, שאם אדם עם מגבלה כה קשה הצליח לרכוש מקצוע זה, כנראה שיש לו יכולות מיוחדות ואפשר אולי ללמוד ממנו הרבה. אבל, יש מי שיחשוב למשל, שודאי המטפל הזה זכה להתחשבויות מופלגות במהלך לימודיו והכשרתו ואולי עשו עמו חסד כשלא רצו להכשילו ונתנו לו את התעודות המקצועיות, שלא בזכות מלאה.

קיים גם חשש, שמצבי חוסר אונים במהלך המפגשים הטיפוליים, יגרמו למטופל להכליל מהם ולהסיק, שספק אם מטפל זה יוכל לעזור לו כראוי. קושי למצוא פריט המונח ממש מול העיניים והמטפל מגשש ומתקשה למוצאו, או כאשר המטופל מציג למשל לפני המטפל מסמך ונוכח שאם לא יקרא אותו בעצמו באוזני המטפל, לא יוכלו להמשיך במפגש כשהמטפל מעודכן במידע שבמסמך.

כך עם רצון לשתף את המטפל בתמונות משפחתיות סביב שמחות או סביב מצב של אבל. המטופל עלול להרגיש, שאינו מצליח לשתף את המטפל כראוי כאשר זה האחרון לא מסוגל לראות את מה שהוא מראה לו.

מצבים כאלו ודומיהם, מציגים את המטפל עם קושי מסוים, שעלול לגרום למטופל להסיק, שספק אם מטפל זה יוכל בכלל לטפל בו כראוי.

דוגמה בולטת נוספת היא מצבים בהם המפגש עם המטופל נערך מחוץ לחדר עבודה שמוכר למטפל, למשל כשמגיעים לביקור בית או לשיחה במסגרת חינוכית או אחרת. במקומות זרים למטפל עיוור, תפקודו איננו ברמת העצמאות שהוא רוכש בקליניקה שלו או בחדר העבודה שיש לו בסוכנות בה הוא עובד. שוב, השלכות העיוורון בנסיבות כאלה ניכרות ועלולות להעיב על התייחסות המטופל אליו ועל בטחונו, שהוא נמצא בידיים טובות.

זמן קצר לאחר שהתחלתי לעבוד כעובד-סוציאלי כוללני במחלקת הרווחה, נשלח אלי פונה שביצע ביום הקודם ניסיון התאבדות במהלך מפגש שקיים עם מנהל המחלקה בה עבדתי. הפונה נכנס אלי ונוכח בעיוורוני, הוא יצא מיד לראש הצוות שלי ושמעתיו אומר לה בהתרגשות: "לא! מה פתאום? אני צריך מישהו שיוכל לעזור לי, אבל הוא עיוור!" ראש הצוות אמרה לו, שלדעתה אני הכי מתאים לעזור לו ושיבוא אלי חודש ימים ואז אם לא ירצה להישאר אצלי, היא תעביר אותו לעובדת אחרת. אילו ידעתי אז, איזה תהליך שיקום מוצלח יעבור פונה זה, אולי לא הייתי זוכר עד היום את פרטי אותה פגישה מביכה, עם כל חרדותיי באותו אירוע.

2. המקום שתופסת הראייה בקשר מטפל/מטופל וכיצד קשר זה מתפתח בהעדר ראיית    

         המטפל?

ככל שחוש הראייה מרכזי בתקשורת בין בני-אדם, כך הוא משמעותי כשמדובר בקשר טיפולי. היעדר הראייה משפיע על המטפל העיוור באופנים שונים, שאפרט בהמשך. הוא משפיע על המטופל הרואה, כפי שציינתי בפרק הקודם ועלול לשחק תפקיד מרכזי בקשר שנוצר ביניהם.

ככל שהקשר החזותי מרכזי בבניית יחסי-אנוש, קיים כמעט תמיד גם נסיון לפיו ניתן לבנותו גם בהיעדר קשר עין. כך למשל, בשיחות טלפון. יש אמנם מי שמשוחחים היום באמצעים טכנולוגים אפילו משני עברי אוקיאנוסים והם רואים זה את זה במהלך שיחתם, אבל, עדיין, רבים מאד מקיימים קשרים חברתיים כשהתקשורת ביניהם מתנהלת בשיחות טלפון בלי קשר עין ותקשורת חזותית. זה אומר, שלאדם הרואה יש כבר ניסיון משמעותי באפשרות לבנות קשרים חברתיים ואף קשרים אינטימיים ביותר – גם בלא החלק החזותי. כאשר מעמיקה ההיכרות בין המטפל העיוור למטופל רואה, הקשר האנושי שנוצר ביניהם הופך משמעותי ודומיננטי יותר ויותר ובהתאמה – מצטמצמת השפעת עובדת היעדר הראייה על היחסים הנבנים ביניהם. מטופל עשוי להשתמש במושגים חזותיים כלפי המטפל העיוור: "תסתכל!" או "ראית אתמול…" ויש שהוא מבחין בכך ומתנצל: "אני שוכח שאתה עיוור" ברור שזה מעיד על צמצום החרדה סביב היות המטפל אדם עיוור ועל כך, שעובדה זו  משפיעה פחות על הקשר הטיפולי שנבנה ביניהם.

המטרה היא כמובן, שעיוורונו של המטפל יישאר בגדר נתון או איפיון שלו ולא מעבר לכך. גם אם יצוץ לפתע כגורם בגלל איזה קושי טכני, הוא לא יתפשט מעבר לכך ולא יעיב על מערכת היחסים בטיפול.

3. כיצד משפיעה עובדת היות המטפל עיוור, על בטחונו העצמי ועל פניותו הרגשית להתייחס

          למטופל ולצרכיו?

מטפלת עיוורת הנמצאת בראשית דרכה המקצועית, נועצה בי בשאלה: האם עלי לציין בשיחתי הטלפונית עם פונה שאני מזמינה לפגישת היכרות ראשונה, שאני עיוורת? שאלתי אותה,מדוע היא חושבת, שזה רלוונטי להזמנה?

נראה, שחששה מתגובתו או מהתייחסותו כלפיה כאשר ייווכח שהיא עיוורת ורצתה להכשיר את הקרקע לקראת פגישה זו ואולי גם "לבדוק את הדופק" בעניין.

מדובר בחשש טבעי של המטפל, שמובן גם על רקע ההתייחסות בחברה בכללותה כלפי עיוורון ועיוורים. התפיסה העצמית של המטפל מושפעת בלא ספק גם מיחס זה של החברה.

כשהשתלמתי במכון רודי לפסיכותרפיה אנליטית בשנות השבעים של המאה שעברה, פגשתי את עניין בטחונו או אי בטחונו של מטפל בהיותו עיוור. הכשרתי המקצועית לא הייתה שונה מזו של קבוצת  המשתלמים האחרים ולמרות זאת, ד"ר רודי מנהל המכון הפנה אלי מטופלים בכמות פחותה בהרבה מאשר לעמיתיי. בשיחה בינינו הבהיר לי, שאילו הייתי מבוגר בעשר או עשרים שנה ופוגש בתוכי את נכותי ביתר מודעות-עצמית, לא היה לו שום קושי להפנות אלי כמעט כל מטופל שמגיע למכון. הדברים נשמעו לי אז כנים אך בהחלט ציערו אותי. ברבות השנים, כשרכשתי ניסיון בעבודה ובטחוני העצמי התפתח במקביל, הבנתי טוב יותר את דבריו ונוכחתי שהוא צדק.

בלי קשר לגישה הטיפולית של המטפל, ברור לי, שעליו לעבור תהליך של פיתוח המודעות העצמית גם סביב מגבלתו וזה תנאי לכך, שיוכל לפעול כמטפל בלא שמגבלה זו תפגע בתפקודו. בהמשך אציין גם את האפשרות שמגבלתו אף תתרום תרומה ייחודית מועילה.

כיוון שמשק האנרגיה הנפשית שלנו אינו בלתי מוגבל, רמת חרדה גבוהה של המטפל והיותו טרוד סביב המידה בה הוא מתקבל ע"י המטופל למרות עיוורונו, משפיעה ודאי על פניותו הנפשית והרגשית. קשה להקשיב לאחר ולהתייחס אליו אמפתית כאשר המטפל דרוך סביב האגו ה"מסכן" שלו. נכון, שכל אדם טרוד סביב ענייניו וטרדות אלו עלולות להקשות על תפקודו כמטפל. אלא שכאשר מדובר במטפל עם עיוורון, ניצבת במת הנכות כבסיס רחב לערוך עליו את הצגת החרדות, החששות, הספקות, הדאגות…

קבלה עצמית של המטפל עשויה לפנות בו אנרגיות להשקיען במטופל ובתהליך הטיפולי.

כאשר רמת החרדה גבוהה ואני זוכר זאת היטב מראשית דרכי המקצועית, מנסים ללמוד מה נכון להגיד וכיצד מתאים להגיב להתייחסויות ולאמירות שונות של המטופלים. בהמשך מעמיקה ההבנה, שהחלקים הבלתי מילוליים משחקים את התפקיד המרכזי והמשמעותי ביצירת הקשר ומה שהמטפל מרגיש ומשדר, חזק יותר מכל מה שיגיד או ינסח בתבונתו הרבה, ככל שתהיה.

4. האם קיימים מצבים בהם עיוורון מקשה על המטפל או מונע ממנו לתפקד כראוי והאם יש

          מטופלים, שמתאים פחות שיטפל בהם או שרצוי שימנע מלטפל בהם?

מפגש טיפולי פרטני הוא מורכב ועשיר מאד בכל הנוגע למתרחש בו. ישנו המערך המכונה Setting וכל התקשורת המילולית והבלתי מילולית בין המטפל והמטופל. חלק מהדברים הבלתי מילוליים שקיימים במפגש נקלטים ע"י מטפל עיוור. הוא עשוי לחוש בקיומו של אי שקט מוטורי, המידה בה המטופל מסתכל אליו כשהוא מתקשר איתו, אם המטופל יושב נינוח בכסאו או בכורסתו או שהוא רכון קדימה ונמצא במצב של דריכות. גם בקולו של המטופל ניתן להבחין בניואנסים המצביעים על רמת החרדה שלו ובכלל על מצבו הרגשי.

אם מדובר בטיפול זוגי, המצב מורכב עוד יותר, שלא לדבר על הנחיית קבוצה.

בצייני כי בהיעדר ראייה, אנו רואים אחרת, אני רק מנסה להבהיר מדוע למרות כל המורכבות עליה אני מדבר כאן, קיימים מטפלים עיוורים העוסקים בטיפול זוגי וכן בהנחיית קבוצות. גם אני התנסיתי בכך ובעיקר כשהיינו זוג מטפלים בטיפול זוגי וכן בקו-הנחייה של קבוצות. כפי שקורה בעבודה עם קו מטפל או קו מנחה, מסתבר, שכל אחד ער לדברים שונים, נוסף על אלו המשותפים ובכך, כל אחד תורם היבטים משלו במהלך המפגשים ובדיון בעקבותיהם. ברור, שלעתים נוכחתי, שהחמצתי דברים שהתרחשו במפגש הטיפולי. לפעמים בגלל העיוורון הפיזי ולפעמים בגלל "עיוורון נפשי או רגשי". על תרומתו המיוחדת של מטפל עיוור במפגשים כאלו, אתעכב בפרק האחרון.

בכל אופן, ברור לי, שהחלק הורבאלי מאד מרכזי ככלי בעבודת מטפל עיוור ולכן, העדפתי במהלך שנות עבודתי שלא לטפל בילדים שלא יכולתי לנהל איתם שיחה. אמנם ניתן לשוחח עם ילד גם בגיל שנתיים ושלוש, אבל, אמצעים כמו ציור ופעילות חופשית במרחב, לא נכללו בארגז הכלים שלי והרגשתי זאת כמגבלה.

גם בתקשורת עם חירשים, הרגשתי קושי ניכר והעדפתי שלא לקבל לטיפולי אדם עם חירשות.

זכור לי מפגש כראש צוות במחלקת הרווחה עם פונה חירשת, שבאה לבקש סיוע מסוים. נאמר לי שהיא קוראת שפתיים ולכן, פניתי אליה ודיברתי לאט וברור. אמרתי לה, שאבדוק את בקשתה ואני מאמין שנוכל לעזור לה. היא הגיבה בכעס: "אז תגיד שאתה לא רוצה לעזור לי!" אחרי עוד ניסיון לתקשר איתה נוכחתי שמגבלת העיוורון מקשה עלי והעברתי לה את המסר באמצעות עובדת רואה מהצוות שלי. יכולתי כמובן לגשת לכלי כתיבה ולהדפיס לה את תשובתי החיובית, אבל, עד שהייתי מסיים, היא ודאי כבר הייתה מגיעה הרחק מעבר לדלת שהיתה טורקת אחריה בכעס.

רעייתי, שאף היא עוסקת בפסיכותרפיה, עיינה בטיוטת חיבורי זה והוסיפה שתי נקודות, האחת רלוונטית לפרק זה והוא עניין השתיקות. האחר, הנוגע לתכנים שעשויים לעלות במפגשים דווקא כשהמטפל עיוור – יפורט בפרק הבא.

עניין השתיקות שנופלות במפגש, נדון בספרות המקצועית. כשמטופל שותק, כאשר לא קיים החלק החזותי בקשר, למעשה נחסמת התקשורת. אין את קריאת המבט והמבע וכל שפת הגוף והמטפל וגם המטופל, עלולים להרגיש שנוצר נתק גם כאשר לא זו כוונת המטופל. ברור, ששתיקה שנופלת, גם מתמשכת, איננה בהכרח קושי וצריך להבין אותה על רקע התוכן שעלה במפגש. יש, שלא מדובר בבעיה ונכון פשוט לאפשר אותה עד שהמטופל או המטפל יוזמים חידוש השיחה. אבל, קיימות נסיבות בהן מדובר בקושי שמוכר גם במפגש עם מטפל רואה וכאשר המטפל עיוור, הקושי מועצם.

5. האם ניתן לציין תרומה מיוחדת בטיפול, שיש לעובדת היות המטפל עיוור?

נתקלתי במטופלים, שעצם העובדה שאני אדם עיוור היוותה לגביהם תמריץ חזק להשתקם. יש שהתנסחו כך: "אם אתה עם הנכות שלך הצלחת להגיע למה שהגעת, זה מעודד אותי שלא להתייאש ושעלי להמשיך להתמודד". היו שאמרו בפירוש, שהם מבינים שעברתי דברים מאד קשים בחיים שלי ולכן, ודאי אוכל להבין אותם יותר מהרבה אחרים.

יש שהביעו דעות מוגזמות ביחס אלי, כאשר דיברו על כך, שאם הצלחתי לסיים אוניברסיטה למרות מגבלתי, כנראה שאני גאון. חבל שלא צדקו, אבל, אם זה עזר להם להעריך אותי ולהתייחס אלי כאל דמות הזדהות או כאל דוגמה לחיקוי, אולי הפיקו מכך תועלת.

מטופלים שתופסים מוגבלות כנחיתות, עשויים להרגיש נח יותר עם מטפל נכה, שהרי "אני לא פחות ממנו!" וזה עשוי לצמצם את הרגשת הריחוק או הניכור שקיימת לעתים בקשר הטיפולי.

בנוגע לתכנים מיוחדים שעולים במפגש עם מטפל עיוור, ודאי שזה טבעי שלעתים תידון שאלת אי ראיית המטפל את המטופל. חלק שכיח במפגשי היכרות שקיימתי עם המטופלים היה בקשתי, שיתארו לי את מראם. לא תמיד זה התבקש, אבל, כאמור, תכופות ראיתי זאת כחלק רלוונטי ביצירת הקשר והעמקת ההיכרות בינינו. כמובן, שנתקלתי בתגובות שונות של מטופלים לבקשתי זו ולמדתי מהן הרבה. לרוב הבחנתי שהבקשה הזו הובנה כסקרנות שלי והתעניינות, להכיר טוב יותר את המטופל. יש שנבוך, יש שממש שש למלא את בקשתי וכמובן, שמהתייחסותו כפי שתיאר את מראהו באוזניי – יכולתי ללמוד הרבה עליו ובעניין זה אין צורך שאפרט.  עם זאת, יש מי שציינו, שכאשר אינני רואה אותם, הם מרגישים יותר בטחון שאעריך אותם כבני-אדם ולא לפי מדדים חיצוניים, שאתייחס לאישיות שלהם ולא למראם.

כאשר החלק החזותי נעדר בתפיסה של המטפל העיוור את הסיטואציות הטיפוליות, סביר להניח, שהוא פנוי יותר מהרגיל לחלקים הבלתי חזותיים. זה מאפשר לו להתייחס לרבדים שבדרך כלל ערים אליהם פחות וזה מכניס מימד מיוחד בעבודתו של מטפל עיוור.

בלי קשר לתפיסות של מטופלים הנובעות מבורות או מדעות-קדומות, עובדת היותו של אדם עיוור פסיכולוג או עובד-סוציאלי העוסק בטיפול, מעידה ודאי על יכולות משמעותיות. סביר להניח, שנדרשנו לפתח כלי התמודדות מיוחדים כדי להיות שווים בין שווים ולזכות בהכרה החברתית ביכולותינו למרות העיוורון. כלים אלו, שירתו ומשרתים אותנו והם עומדים גם לרשות מי שנמצא בקשר טיפולי איתנו.

 

07.09.12