תיאור מקרה:
חברה איבדה את הטלפון הסלולארי שלה באולם בו נערך מופע. נערכו חיפושים במקום, אך ללא תוצאות. רק כעבור כמחצית השעה ניסיונות החיוג לסלולארי שלה נענו סוף סוף ע"י איש מבוגר. שאלתיו היכן הוא נמצא והשיב, שהוא מתגורר בישוב באזור וניתן יהיה לקבל ממנו את המכשיר. שאלתי אותו: "ואילו התגוררת באלת היה צריך להגיע אליך לשם?" השיב בכעס, שיכול היה לזרוק את הסלולארי לים ובמקום להודות לו שמצא אותו אני תוקף אותו. חילופי הדברים נמשכו כשכעסינו הלכו וגברו עד שהטחתי בו: "אתה איש נקלֶה" וניתקתי את השיחה. שעת חצות קרבה וקיבלנו את הצעת נהג המונית בה נסענו, שהוא ישוחח עם המוצא הישר. התברר מיד, שכלי הרכב נמצאים במרחק נסיעה של דקות ספורות זה מזה. חברנו אליו והנהג יצא ולקח מידו את הסלולארי והודה לו. המוצא הישר ניגש למונית וטען בכעס, שהחברה אפילו לא יוצאת להודות לו ואני מצדי המשכתי לומר בקול גדול, שהוא איש נקלֶה ומי לוקח איתו מציאה כזו ולא מוסר לידי מישהו במקום המופע. נפרדנו באווירה כעוסה ביותר. עלי לציין, שעוד בשבתנו באולם לצדו במהלך המופע, הייתה לו הערה לא נעימה שכבר נטעה בלבי כעס עליו.
כשהגעתי הביתה, לא ישנתי היטב כי הוטרדתי מטיפולי באירוע. למחרת, השגתי את מספר הטלפון של האיש מהשיחה היוצאת בסלולארי של נהג המונית,ממנו התקשר בלילה. התקשרתי אליו והבעתי התנצלות על התבטאותי כלפיו. הודיתי לו על שמצא והחזיר את האבדה ואמרתי, שאינני נוהג להתייחס כך לבני-אדם ואני מצטער שדיברתי אליו בצורה כזו. הוא הביע שמחה על התנצלותי. ציין, שהתרשם ממני מהרמה בה התנסחתי ולכן הופתע שתקפתי אותו. גם אני התרשמתי, שבסך הכול לא מדובר באיש רע, בעל כוונות זדון. גם הוא לא נשמע קוטל-קנים. שנינו הבענו שמחתנו על סיום הפרשה באווירה נעימה ונפרדנו באיחולים לשבת שלום, (השיחה התנהלה בבוקר יום שישי).
חשבתי לעצמי:
ברור לי, שהאיש נהג בטיפשות. היה עליו להשאיר את המכשיר בקרבת האולם בו הוא אבד, להפקידו בידי אחד האחראים שבמקום. הרי מי שאיבדה אותו תחפש באזור ומדוע לקחת את האבדה אל ביתו? אבל, לא מדובר, מבחינתי, על מה שמגיע או לא מגיע לו, אותי מעסיקה המחשבה, שלי לא מתאים לדבר כך אל אדם שכוונתו הייתה טובה, גם אם טעה בשיקול דעתו. כדי להמשיך להרגיש שאני בסדר והוא ראוי לגינוי נמרץ, המשכתי לשמר בי את כעסי ולהסביר לכל שומע, כמה הוא לא בסדר. כעס שמילא אותי והשחית את שלוות נפשי.
הלקח העיקרי שלי היה, שנכון ביותר להימנע מהתנהגות מסוג זה, שתצריך לאחר מכן התנצלות מצדי. אבל, לא פחות חשוב מכך היה להיווכח, שבקשת הסליחה הביאה הקלה רבה בנפשי והרגשתי – שגם בנפשו. שמחתי, שהצלחתי לא להתחפר במה שנראה לי כצדקת טענותיי ויכולתי להכיר בכך, שטעיתי ושהתנהגותי פשוט לא התאימה לי.
כך, בקשת סליחה עשויה להקל על המבקש לא פחות מאשר על זה שפוגעים בו.
27.10.17