מדי פעם נחה עלי הרוח ואני יושב וכותב מהרהורי לבי בנושאים שונים. "למי אני עמל?" שאל אחד מאבות הציונות ואני שואל עצמי: לשם מה בעצם?
בהרצאתי על משמעות הנתינה ציינתי את הצורך להותיר רישומנו בעולם, כך, שמשהו מאיתנו ישאר אחרינו וימשיך את קיומנו אל תוך הנצח, ("הנצח" – אלק!) את "אנה קרנינה" קראתי אבל את "מלחמה ושלום"? טוב, אני מבטיח לקרוא אותו במחצית חיי השניה, שזה אך החלה. אז אם את ספרו הגדול של טולסטוי לא טרחתי לקרוא, מדוע שמישהו בכלל ירצה לעיין בכתביי כשאקדח לא יוצמד לרכתו?
אני כותב כמי שמותיר פרורים בדרך חייו, כך שייקל לגלותני באמצעותם. אולם ציפורי הזמן תכלנה פרורים אלו ומדוע שמישהו אי שם בעתיד ירצה בכלל לגלותני?
מחשבות, שעלולות לרפות ידיים כי הכל חולף עובר כמאמר השיר: "כל על פני ארץ הוא בן חלוף".
נניח, אפוא, לעתיד ונתרכז בהווה: בהנחה, שלא אהיה כאן בבוא העת כדי לבחון את רישומי עלי אדמות, יש את היום היפה הזה כדי שאעשה זאת כעת.
ככל שאני מודע לכך, אני כותב כדי שהיקרים לי והמוכרים לי ישתתפו בחוויות ורעיונות שמעסיקים אותי. יש בי צורך עז להעביר להם מסרים, לחסוך מהם סבל וכאב ולהעניק להם מנסיוני כדי לתרום לאיכות חייהם, בבחינת – זה נהנה וזה לא חסר. כך גם הפקתי תקליטור של חברתי הזמרת ובו מבחר שירים ישנים ואהובים עליי ושמחתי להפיצו בין מכריי המעוניינים בו כדי שיהנו גם הם. הבט הנתינה והשיתוף, נמצא אם כן בצורך לכתיבה.
"תן וקח" מעורבים בכתיבה כי יש בי ציפיה ברורה לתמורה. נכון, אני חפץ ביקרם של בני-אדם, גם זרים לי, אולם, אינני חופשי מציפיה למשוב ועליו להכיל: אהבה, הערכה, התפעלות, אהדה, פירגון ועוד הרבה דברים טובים. לא אכנס כאן לנושא הביקורת אבל אציין, שאני מכבד אי הסכמה עם דעותיי ועמדותיי, אלא שהיא לא בדיוק משנה אותן.
כתיבתי היא אפוא "סימני דרך", להוביל למפגש אישי ואנושי, שמנסה להוסיף נופך או צבע למציאות חיי שלי וחייהם של מי שחיי נוגעים בהם.
נותר לי בכל זאת לקוות, שנכדותיהן של נועה ונטע (נכדותיי) יערכו גם הן איזה ביקור קצר, לפחות, במה שייוותר ממעגל חייו של הסבא של הסבא שלהן והן תוכלנה לבנות עוד נדבך של חשיבה וחוויה על המשהו שטרחתי להציב כאן.
10.02.07