לראות בלי לראות

אפתח בהערה: אני מצרף לחיבורי זה שני נספחים, הראשון מציג עמדה של אדם עיוור לפיו הוא לא עצמאי עקב עיוורונו, השני הוא התייחסותי לדבריו. כאן אבקש להרחיב את תגובתי הספונטנית.

אקדים ואומר, שזה שאינני רואה ממש לא מונע ממני לדעת, שרעייתי ובתי ובני ונכדותיי, הם היצורים היפים ביותר בעולם ומי מכם שאינו מבחין בכך, חשוב ביותר שימשיך לקרוא. אוסיף ואציין, שמי שממשיך לקרוא, גם הוא הכי יפה בעולם וכך – היא!

לא אנסה לטעון, כמובן, שהעדר ראייה איננה מגבלה קשה ביותר. יש לי נסיון של 58 שנים במצב זה ולכן עדותי ודאי משמעותית. עם זאת, אנסה להרחיב מה שתיארתי לפני שנים בהרצאתי בה עסקתי במקל הלייזר באמצעותו התניידתי ומה שהוספתי בחיבורי "העיוורון נסוג".

הנה מצבי חיים שכיחים:

ברשותי מכשיר מזהה צבעים, מצמידים אותו לפריט והוא מכריז בקול את צבעו. אני נעזר בו בעיקר למיון זוגות הגרביים לשקיות שונות. כיוון שרכשתי שני זוגות נעליים זהים, השונות רק בצבען – שחורות וחומות – סימנתי את החומות בפתקית עליה כתבתי את האות ח והדבקתי אותה בצד הפנימי של החלק העליון סמוך לפתח. לנוחותי אלו נעליים ללא שרוכים. ברור, שחלק מהדוגמאות שאביא מתאימות לצרכיי בהיותי אדם עיוור המשתמש בכתב בראיל.

לרוב חולצות הכפתורים שלי יש כיס ובו אני מכניס פתקית מחומר פלסטי עליה אני כותב סימן לצבע החולצה וכן מספר המציין את שנת רכישתה. כך למשל יש לי פתקית ובה כתוב: "כח-7", שמשמעו הוא שזו חולצה כחולה משנת 2007. בפתקית בה הוספתי אחרי צבע ושנה את האות י, סימנתי לעצמי שזו חולצה יפה במיוחד ולכן מתאימה לאירועים. כשיש לי חולצה בצבע בז' שמתאימה למכנסיים שחורים דווקא, אני כותב: בז' לש 8, כלומר חולצה בצבע בז' למכנסיים שחורים משנת 2008.

לכל זוג מכנסיים יש לי חגורה. כל חגורה מסומנת בפתקית בראיל בצד הפנימי סמוך לאבזם ולפי החגורות אני יודע אם מדובר באפור או כחול או חום או שחור או בז'. למכנסי הג'ינס יש גם חגורות אופייניות וגם קל לזהות את הבד במישוש.

את החולצות אני מכבס כאשר הפתקיות בכיסיהן וכמעט תמיד הן יוצאות מהכביסה כאשר הפתקית במקום. כשהפתקית מתבלה אחר כמה כביסות, מחליפים.

אקח דוגמה מתחום אחר.

החלטתי לקלות בוטנים, מזמן לא עשיתי זאת ובעבר הם היו שם דבר בין חבריי. הפעם ניגשתי למקלה (טוסטר) ולא לתנור. טעות! גם התבנית קטנה יחסית וגם קשה לערבב בלי להסתכן באיזו כוויה, בגלל הקרבה לגופי החימום. הצלחתי לחרוך את הסחורה והסתבר, מה שהרחתי אבל לא ראיתי, שחלקים התפיחו ובנגיעתי בדברים  לכלכתי בפיח דלת של ארון המטבח ואחריה את ידית המקרר. היה עלי לשער שזה קורה אבל לא הייתי מודע לכך. עכשיו, אחרי הנסיון ה"מר" תרתי משמע, שהרי הבוטנים – טוב לא חשוב, אז עכשיו אני כבר מבין שכאשר הרחתי חרוך אכן דברים נחרכו וכשזה קורה נוצר פיח וכדאי לשטוף היטב את הידיים לפני שנוגעים בדבר כלשהו.

כשהעסק התקרר, ניגשתי במרץ לשקם את ההריסות. שפשפתי את התבנית ואת הרשת שמתחתיה ואת התחתית הנשלפת מהמקלה, הכל עם צמר פלדה ספוג בהרבה אמה. לאחר מכן טיפלתי כך בדפנות הפנימיים (אפשר גם להגיד – הפנימיות) של המקלה. אינני יכול לראות את התוצאה אבל, אם אחרי עבודתי הקשה והיסודית המכשיר וחלקיו אינם מבריקים, כדאי פשוט לזרוק אותם למכולה המיועדת למחזור מוצרי חשמל מיותרים. לדעתי, נוכל לוותר על מראה בבית.

החלפת נורות שרופות מסוגים שונים, צירים בדלתות של ארונות, מנעולים בדלתות, תקעים לא יצוקים של מכשירי חשמל, גומיות בברזים דולפים, חלקים בניאגרות, סיפונים בכיורים – כל אלו מתבצעים ללא קושי בהעדר ראייה מוחלט. קשה יותר לבצע כל זאת כשעובדים רק ביד אחת, אבל, אם אני עושה זאת אז זה הרי ממש אפשרי. נראה לי, ששעורי בדק-בית שקיבלתי בנעוריי במוסד לעיוורים בו התחנכתי, בהחלט תרמו לתפקודי בתחום זה. למדנו לפרק לחלקיהם ולהרכיב מנעולי דלתות,לחתוך זכוכית ולשייף את הדפנות החדים כדי לא להפצע מהם, לחתוך עץ ודיקט באמצעות מסוריות פלדה, לטפל בפירוק ובהרכבה של בתי-מנורה ועוד. היו גם שעורי משק-בית שכללו בעיקר בישול. נהגתי להפריע כך שסולקתי די בתחילת השיעור אבל לא החמצתי את טעימת העוגות והתבשילים בסוף השיעור וכשביקשתי תוספת המורה אמרה שזו ממש חוצפה, גם לא עזרתי בהכנה ועוד אני מבקש תוספת?  כך, שלבשל למדתי בעצמי בדרך הקשה, בדומה למה שתיארתי עם הבוטנים. בתחילה האורז נשרף וחלק נדבק לתחתית הסיר ועם הזמן למדתי, שכאשר התבשיל מגיע לרתיחה, יש לכסות ולהנמיך את הלהבה ולא לערבב ולא לגעת כעשרים דקות. טוב, לא התכנסנו כאן לשיעור בישול, אז נעבור הלאה.

עצמאות בנטילת תרופות גם היא עניין מורכב. נראה, שעם עליית הגיל עולה גם מספר התרופות והתוספים שרבים מאתנו נוטלים. מדי חודש מובא הביתה מטען הכולל תרופות ותוספים חשובים ויש להקפיד על נטילת התרופות בדיוק מוחלט. כך למשל נוטלים גלולות כגון: להורדת לחץ-הדם, להורדת הכולסטרול, להורדת הדופק, לדילול הדם; תוספים כגון ויטמין D למי שאינו מיודד די הצורך עם השמש, ויטמין B למי שמיודד יותר מדי עם בקר וחרוצים כמוני זקוקים גם למגנזיום כדי למנוע התכווצויות שרירים בגלל פעילות גופנית מאומצת. בינתים אין סימון בראיל על קופסאות הגלולות (הגיע הזמן שיהיה!!!) קיימות גם מדבקות עליהן ניתן להקליט מידע והן נקראות באמצעות מכשירים שונים בהם נעזר אדם עיוור כשאינו משתמש בכתב בראיל. מדי חודש, אני מסמן במדבקת בראיל את הקופסאות שאני מזהה בודאות ואת אלו שאינני בטוח בזיהוי, אני מסמן לאחר שאני נעזר באדם רואה. לאורך כל החודש אני נוטל את התרופות ואת תוספי המזון בעצמי בלא תלות בזולת.

כך ניתן גם לסמן במדבקות בראיל ממוגנטות את קופסאות השימורים המגיעות במשלוח. עזרת אדם רואה לזיהוי כל קופסה מאפשרת סימון שבהמשך האדם העיוור מוצא בכוחות עצמו את הפריט הרצוי לו גם בלא צורך בעזרה נוספת של אדם רואה למטרה זו.

כפי שציינתי, אינני מנסה לטעון, שמגבלת העיוורון איננה מקשה בתפקוד היומיומי בתחומים שונים. בינתים אין לי דרך לדעת אם הכתמתי בגד והיכן בדיוק ואם נסיון לטפל בכתם שזיהיתי את מקומו עקב רטיבות או דביקות, אם נסיון כזה הצליח. דרושה ראייה למשימה זו.

את הכיור העמוס בכלים אין בעיה לפנות למדיח או להדיחם ביד וגם להשאיר את השיש והכיור נקיים מכל לכלוך. אבל, אם נותר כתם בכיור, שניתן להסירו רק בעזרת אקונומיקה או חומר דומה, זאת איננו יכולים לחוש בחוש המישוש ודרושה ראייה לגלות זאת ולטפל בזה.

מאמץ להבטיח נקיון מירבי של שיש וכיור וכן של אסלה, גורם שימוש בכמויות חומרי ניקוי ומים שאולי מעבר למינימום ההכרחי. התוצאה היא לרוב, שהנקיון המצופה מושג אבל באיזשהו בזבוז של החומרים, שהוא בלתי נמנע.

תיארתי התארגנות טכנית להסתדר עצמאית עם הבגדים. אבל, בקניית בגדים גם אדם עיוור צריך מישהו שיחווה דעתו אם הבגד מונח עליו יפה, אם הגוונים הולמים אותו ואיזה חולצה תתאים לאיזה מכנסיים. כתבתי גם כי רבות ורבים מהרואים, מעדיפים להעזר בחוות דעת של אדם נוסף לצורך זה. זה הרי עניין של טעם. לאחר שבוצעה הקנייה ונערכה התאמת הבגדים, הסימונים שתיארתי מאפשרים המשך תפקוד עצמאי למדי בבחירת הבגדים ללבישה.

בימים אלו עובדים על פיתוח צג בראיל גרפי, שיאפשר לחוש צורות גרפיות בעזרת המישוש. את ציוריי נכדותיי אינני יכול לראות אבל אולי קצת כן, כי הן נוטלות את אצבעי ומעבירות אותה על הציור שהכינו, כלומר, הן מבינות שאני רואה את הציורים בדרכי שלי.

מגבלת העיוורון איננה מונעת מחברות וחברים שלי לבצע עבודות תפירה, בישול ואפייה,טיפול פיזי בתינוקות, עיסוק ביצירה אומנותית מחומרים שונים – קרמיקה, בדים, עץ, צמר (סריגה) ועוד. מיגוון האפשרויות הולך וגדל ללא הרף ורק השמיים הם הגבול.

גדול כוחה של רוח האדם ובשאיפתו לעצמאות הוא כובש מרחבים חדשים ותחומים שהיו חסומים בפניו בעבר. אם נבחר לצייר את הקשיים בצבעים קודרים, נקבל תמונה שחורה משחור והרגשתנו תהיה בהתאם. רוב אחיי לגורל ואני, בוחרים למצוא דרכים לגמד את הקשיים ולהתגבר עליהם גם בעזרת הזולת ולתת למסוגלות שלנו לקדם אותנו ולחזק את ידינו ורוחנו.

נספח מס' 1

בעיתון הארץ: רק 25% מהאוכלוסייה סבורים כי עיוורים הם אנשים עצמאיים, 46%  מאמינים שעיוורון היא נכות המצדיקה הפלה

תוכן התגובה:

שלום לחברי הקהילה.

מצאתי רק את כותרת התגובה, אך לא את התגובה עצמה. זה רק מוכיח עד כמה העיוור עצמאי.

אם ילד בן 6 יכול לקרוא את הפתק הקטן ביותר אשר אני אינני יכול לקרוא – אינני עצמאי.

אם אני זקוק לקריין כדי לקרוא דברי דואר אשר אינני יכול לסרוק באמצעות הסורק ותוכנת הסריקה – אינני עצמאי.

אם בעת חתימה על טפסים שונים בזמן הפקדת כספים או הוצאת כספים בבנק, או בעת חתימה על מסמכים מכל סוג אני נאלץ לסמוך על יושרם של המחתימים – אינני עצמאי.

אם עקב כך אני נאלץ לוותר על הפרטיות שלי – אינני עצמאי.

אם אני מזמין את כל מוצרי המזון דרך השירות הטלפוני של המרכול, וזאת לא מתוך בחירה חופשית, אלא כי אינני מסוגל להסתובב לבד בשוק, או במינימרקט המקומי

אם עגלת קניות – אינני עצמאי.

אם אני יורד עם שקית אשפה כדי לזרוק אותה לפח המרכזי של הבית, ואינני מוצא את הפח ונאלץ להיעזר בעוברים ושבים למטרה הזאת – אינני עצמאי.

אם בזמן רכישת בגד אני נאלץ להיעזר במלווה או במוכר כדי שהצבעים יתאימו לי,

ואם אני נאלץ להתלבש לפי הטעם של הזולת ולא לפי טעמי – אינני עצמאי.

כאשר אשתי מקבלת מחמאות על הופעתה המרשימה מפי חברים וגם מהקהל הרחב, ואינה מסוגלת להחליט אם הם מחמיאים לה באמת או סתם מתחנפים אליה – איננה עצמאית.

אז אולי העיוורים הם עצמאיים, חוץ ממני.

נספח מס' 2

גימלאי עיוור התבטא בכעס על כך שאנשים עם עיוורון מעזים לדבר על עצמאות. הביא דוגמאות מנסיונו היומיומי. תגובתי לדבריו:

…. בקהילת הידע: בהתייחסות לטענתך, …., שאיננו עצמאים. אכן נכון. כדאי להוסיף לרשימת הבלתי עצמאים את חברתי שאיננה יודעת לבשל, את חברי שאיננו יודע לאפות, את שכנתי שאיננה יודעת אידיש, את ראש הממשלה שאיננו מסוגל לעוף לאיטליה ותלוי בטייסים הטובים שלנו, את אחינועם ניני שקולה כל כך חלש עד כי היא תלויה במיקרופון כדי שיגיע לקהל האלפים והמיקרופון עצמו תלוי בחשמל ובטכנאי ואיננו עצמאי. יש להוסיף את כל נוסעי התחבורה הציבורית שאינם נוהגים לעצמם ותלויים באיש אחד עצמאי כביכול כדי להסיעם ומדוע כביכול? כי כדי להשקיע את הונו הוא לא מסוגל להחליט לבדו ותלוי ביועץ ההשקעות שבבנק שלו. ורות אלמגור רמון לא מסוגלת לכתוב מכתב ביפאנית לבלשנית עמיתתה ברדיו של טוקיו בלי להתלות במתנדבת שבדיוק הגיעה ארצה לבקר במקומות הקדושים. אבל רעייתך בהחלט עצמאית, כי בכל מקרה כשמחמיאים לה על הופעתה, זה בזכות הופעתה ובכך אין ספק בכלל. …. יקירי, הגזמת! איזה קו מחשבה פיתחת? כל אדם הוא מוגבל וכשמדובר על עצמאות אין מדובר על ערך מוחלט. אנחנו מדברים על רמת תפקוד ורמת התלות בזולת ואם אתה מזמין, כמוני, משלוח בטלפון מהמכולת ונותן תשר למשלוחן, אתה מגלה בכך יכולת עצמאית בתפקודך וכך כשאתה מעלה בעצמך לאתר המסובך של קהילת הידע את דבריך המקפיצים – לפחות אותי! …., אתה כמוני וכמו רבים רבים מחברינו – נוכחת בעשרות שנות חייך כמה הרבה הצלחת לפרוץ ולהתקדם בתפקודך. יותר ויותר מאתנו מתפרנסים בכבוד ככל אזרח ומתפקדים עצמאית בתחומים רבים. אין אדם שאיננו תלוי באחרים ושיכול לתפקד בלי עזרת הזולת. כל אחד תלוי בתחומים מסוימים וזה לא עושה אותו בלתי עצמאי. היה קשה לקרוא את דבריך המציירים בצבעים קודרים את חיינו.

מיכאל פז

נ"ב: שמתי 4 נקודות בכל מקום בו הופיע שמו של החבר אליו התייחסתי ————————–

15.06.11