שלהי חורף 1953. ערב פורים, שבת בצהריים. יצאתי מבית הורי, שהלכו כנראה לנוח את מנוחת הצהריים והלכתי לפגוש את שאול. הוא התארח אצל סבתו במושב, גברת אייזיק. כיוון שלי לא היתה סבתא בחיי, היא גם נתפסה על-ידי אז וגם בהמשך השנים – קצת כמו סבתא שלי.
שאול היה גדול ממני בשנה. הוא בא מרמת-גן. לדעתי הייתי לבדי בדרכי אליו. אחותי הקטנה ממני בפחות משנתיים טוענת בתוקף, שהיתה איתי. אינני זוכר זאת וכנראה שאין כבר את מי לשאול (אולי שאול כן זוכר).
שאול מצא שני חפצים כבדים מתכתיים בלתי מוכרים והחלטנו לבדוק מה בתוכם. עמדנו על הכביש מול בית סבתו והנה יורד לקראתנו מכיוון שמורת המסרק משה כץ. אז הוא נראה לי גבה קומה (מעניין אם אכן כך הוא בנוי). ככל הזכור לי, שאול רצה שנראה לו את החפצים שמצא אבל לי היה כנראה נסיון לא טוב עם עולם המבוגרים וחששתי שייקח לנו אותם. יזמתי הסתרתם בערמת קרשים שראיתי סמוך לכביש וחיכינו שיעבור ויתרחק.
ירדנו למערה שמאחורי בית משפחת איזיק (לימים חיה שם אחותי טובה וגידלה בבית זה את 4 ילדיה).
כלי העבודה בידי היו אבן ומסמר גדול.
במקום אחר כבר סיפרתי את ההתרחשות בתוך המערה, שהסתיימה בהתפוצצות הרימון בידי.
הייתי בן למעלה מ-27 כשנישאתי. אדון איזיק בא לחתונתי (הוא כבר היה אלמן) בקלטת הרשמקול ששמרתי מחתונתי שומעים את אדון איזיק מברך אותי ואומר לי (באידיש): "מעכעלע" (שם חיבה למיכאל) "אני הייתי זה שהוציא אותך מהמערה אחרי הפיצוץ".
אינני זוכר את הנסיבות בהן פגשתי שוב את שאול, אבל ככל הזכור לי היה זה אולי 20 שנים אחרי אותו יום. מאז לא שמעתי עליו ואין לי מושג כיצד נמשכו חייו.
לא אחת העסקתי עצמי במחשבות על הרגשתו בעקבות פציעתי. מבחינות מסויימות ראיתי הקבלה בין מה שהרגישו ניצולי שואה כלפי אלו שלא ניצלו לבין הרגשתו כלפי. למרות שאת הרימון שאול מצא, לא ראיתי אותו אשם בשום אופן במה שאירע. מה מבין ילד בן 7 ומה כמות האחריות שביכולתו לגלות? לא בכדי הרחיקו את גיל האחריות הפלילית של קטינים מספר שנים מאוחר מגיל זה (5 כמדומני).
הייתי ילד שהתגרה בגורל ועודני מזהה בי את הצורך לעשות זאת. פחות או יותר באותו גיל (6) כמעט היצתתי את הלול בחצרנו.
גם הטיפוס למצודת זוהר שנים רבות מאוחר יותר, כשאני עולה בשביל מתפורר מתחת לרגלי מעל תהום עמוקה – גם חוויה מסוכנת ומפחידה זו לא הרגיעה את הצורך שלי להתגרות בגורל.
רק לפני 24 שנים כשאוטובוס עצר על רגלי אחרי חצייה בלתי זהירה שלי את הרחוב, רק אז "נפל האסימון" והבנתי, שאם חפץ חיים אני, עלי להתרחק מכל הרפתקנות וסכנות ככל שאוכל לאתרן.
עכשיו, אחרי עשרות שנים חזרתי לעסוק בפרשת פציעתי ובמה שעבר כנראה מאז על חבר הילדות שלי וזה בעקבות רעיון שהעלה עודד בני, להפיק סרט שיפגיש אותי עם שאול. תגובתי היתה כמובן: "השתגעת?! לא סרט ולא בטיח!" אבל זה לא מנע ממני לפגוש את שאול בתוכי.
אוגוסט 2005