למרות או בגלל

אצא מסיפור אוטוביוגרפי:

טרם מלאו לי שבע שנים כשהוכנסתי לבית-חינוך-עיוורים בירושלים. במשך שנים נותרנו בשעות הערב בהשגחת מדריך חברתי אחד ומטפלת ומדובר באיזה שמונים חניכים מגיל 5 ועד 18. בבוקר למדנו בכיתות קטנות וזכינו ללמידה מומחשת ואינטנסיבית למדי. בשעות אחר הצהריים שובצנו בחוגים שונים כגון: נגינה, קליעת סלים ומחצלות, בישול, מלאכת-יד, פיסול בחומר, בדק-בית ועוד. בערך משעה שש בערב היינו חופשיים בהשגחה מזערית, כפי שציינתי. לא אתאר כאן פעילויות בהן חיבלנו במערכת החשמל, ערכנו בינינו תחרויות מסוכנות, שהינו בגבהים שאינם מומלצים ובקיצור: העזובה והיעדר ההשגחה המספקת הסתיימו לא אחת בתחנת עזרה ראשונה בעיר. כמו שאומרים: פתחתי את הראש לא פעם אחת וסימני הפציעות האלה מלווים אותי עד היום.

בהמשך, לאחר עוד תיאור קטע מעברי, ארצה לבחון את היעדר הגנת היתר עלינו עד כדי רמה מסוימת של הזנחתנו וכיצד זה תרם או פגע בהתפתחותנו. אך תחילה עוד פרק בחיי שם:

סיימתי את בית הספר היסודי, כיתה ח', בה היינו שישה בנים בלבד ואני תלמיד טוב מאד "אם לא למעלה מזה". בכך נגמר החינוך המיוחד מבחינת בית-הספר ולכיתה ט' כבר יצאתי מדי יום בנסיעה באוטובוס למרכז ירושלים לתיכון של בנים ולכיתה של קרוב לארבעים תלמידים. הייתי התלמיד העיוור היחיד בכיתה זו. כיוון שבימים ההם לא היו ברשותי ספרי לימוד בכלל, אורגנה תורנות של התלמידים לסייע לי. מדי יום אחר הצהריים, אמור היה להגיע אלי לבית-חינוך-עיוורים בו התגוררתי כפנימיה –התלמיד התורן כשהוא מצויד בספרי הלימוד ובחוברות, כדי שנכין יחדיו את שיעורי הבית ונלמד לבחינות.כתבתי "אמור", כי יש שהתלמיד שכח שזה תורו, יש שלא הרגיש טוב ויש שפשוט לא בא לו לבצע את המשימה. בתחילה היה במוסד, כך כינינו את בית-חינוך-עיוורים – חדר לתלמידי התיכון לצורך הכנת שיעורי-הבית. בהמשך הייתי התלמיד היחיד בתיכון והחדר נלקח ממני. באולם בו ישנתי עם עוד 11 בנים, 6 מיטות בכל צד של החדר, ישבתי על מיטתי ולצדי התלמיד התורן וכך למדנו. במהלך לימודינו נכנסו ויצאו חבריי לחדר והתנאים היו בהחלט בלתי נסבלים. כאשר התלמיד התורן לא הגיע, הלכתי למחרת ללמוד בלי הכנת השיעורים. די מהר מצאתי עצמי מרגיש די שונה ומבודד, תלמיד חלש עם ציונים בינוניים ומטה. בפעילויות כגון שיעורי התעמלות ותחרויות ספורט לא השתתפתי; לטיולים לא הצטרפתי ולא ייפלא אפוא כלל, שבכיתה י"א נעדרתי בערך חצי שנה עם דלקות גרון ו"מחלות" שונות ודי סמוך לתחילת כיתה י"ב קמתי ועזבתי את התיכון וגם את המוסד. היה ברור לי, שגם אם אעשה מאמץ אדיר להדביק את הפיגור שלי בחומר לבגרויות, ציוני המגן שאקבל עלולים רק להפחית לי את הציונים בתעודה ולכן, החלטתי שאעשה בגרות אקסטרנית.

את התיאור הזה הבאתי במסגרת דיון, שהתפתח בפורום של עיוורים ולקויי-ראייה סביב זכרונות של חברים מתקופת לימודי התיכון שלהם. תוך ההתייחסות לדבריי תהה אחד החברים המוערכים ביותר ושאל: "האם הגעת להיכן שהגעת בהמשך דרכך האישית והמקצועית, בגלל או למרות כל התלאות שעברת?" שאלתו הייתה הזרז לכתיבת חיבורי.

מוסכם כי הגנת-יתר בולמת התפתחות לעצמאות.על תלאות בכלל נהוג לומר, שמה שלא מחסל אותנו, מחסן אותנו.

בקרב חבריי רווחת דעה, שבוגרי המוסד, הנדון, פיתחו כישורי חיים עצמאים בצורה מרשימה, כך בניידות והתמצאות בכלל במרחב, כך בניהול משק-הבית – בישול, בדק-בית ועוד. חברים מיחסים רמה זו הן לתשומות הרבות והייחודיות בתלמידים/החניכים והן באפשור שיצרה אותה "עזובה" או חופש הפעילות בעת הפנאי.

אני חולק במידה רבה על התיאור הזה של רמת ההסתגלות ועל ההסבר המלווה. פגשתי עיוורים רבים שלא היו במוסד ולא נוכחתי שהסתגלותם בחיי היומיום ובתחום המקצועי והחברתי – נופלת מזו של בוגרי בית-חינוך-עיוורים. מדובר גם בכל נכי צה"ל, שהרי כולם התעוורו בהיותם בוגרים, אבל, לא רק בהם.

ברבות השנים למדו יותר ויותר תלמידים עיוורים בחינוך המשולב בכיתות רגילות וכבר חלף די זמן מאז ילדותם ונעוריהם כדי שניתן יהיה להשוות את תפקודם הכללי לזה שלנו. אינני מוצא הבדלים שניתן להצביע עליהם כמשמעותיים.

אחזור לשאלה שהציג מוטי לוי-תלמי: "למרות או בגלל":

נראה, שמקום הימצאי היום מושפע מאד מכל מה שרכשתי והתנסיתי בו בעברי הכואב ככל שיהיה. בגלל שנאלצתי להתמודד עם מכות הגורל שנחתו עלי, גייסתי את כל כוחותיי למערכה. אני מדבר על מכות בלשון רבים כי פרט לנכות הרי היה ההכרח לעזוב את בית ההורים ואת חבריי במושב ולעבור למוסד בעיר. נכון גם לקבוע, לדעתי, שלמרות כל התלאות האלה נעשה הגיוס הזה. אבל, ארצה להדגיש, שאותה עזובה שהזכרתי הייתה טכנית בעיקרה. את המודעות להיותנו די עזובים וגם מוזנחים מאד – לא אפרט כדי לחסוך מכם – המודעות לכך התפתחה אצלי רק ברבות השנים. במוסד זו לא היתה חוויה של עזוב, לפחות – לא במרבית הזמן.

אז בהחלט בגלל כל מה שהושקע בנו ושהתנסינו בו וגם למרות כל מה שנמנע  מאתנו ושנשלל וחסרנו, למרות כל זאת הגענו עד הלום. אין לי ספק, שילד ונער מסוגלים להשיג כל מה שהשגנו גם בלי לחוות כל כך הרבה בדידות, הזנחה, נבדלות, נחיתות והרשימה ארוכה. כל זאת כתבתי מבלי להזכיר כלל את הבית שעמד מאחורי כל אחד מאתנו, גם אם – מרחוק. עדיין, בעיניי, זה המעיין האיתן ממנו שאבנו כל אחד כפי איתנות מעיינו.

06.04.14