אני מביט לאחור ומנסה להבין איך אני קשור לכל זה?
אבא אלמן מאישה ששכל שלושה ילדים ויתום מהוריו ששכל את אחיותיו, אימא צעירה ממנו ב-15 שנה. היא נישאה לו שנתיים אחרי שנחלצה בעור שיניה מציפורניי הנאצים והיא יתומה והוריה ומכל משפחתה הגדולה, שרד רק אחיה הצעיר איתה.
עודני תינוק יונק ואימא מגיעה ממחנה המעבר באזור וינה לבית החולים להיניק אותי כשאני מאושפז עם דלקת ריאות.
עברו רק שנים אחדות ואנחנו במושב בארץ, בתקופת צנע והניצולים מנסים לשקם את ההריסות. שוב טרגדיה פוקדת את המשפחה והבן הבכור כמעט נהרג. נשלחתי למוסד לעיוורים, אחותי ואחי למוסד בפרדס-חנה ואחותנו התינוקת – לפנימיית מעון של ויצ"ו בירושלים. אימא מורחקת לשנתיים מכולנו בגלל שחפת והיא מאושפזת ב"איתנים" וב"שלוותה", אז בית-חולים לחולי ריאה ברמתיים.
זיכרון ראשון במוסד: שעת אחר צהריים ואני הולך לאורך הקיר בפרוזדור גדול וריק ואין נפש חיה. אני לבד.
בכיתה ח ואני על במה באולם בתל-אביב בתחרות קריאה בכתב בראיל. ככל הזכור לי, בבית-ציוניי-אמריקה. אנחנו כמה מתחרים באותה דרגת קושי ובני אותה קבוצת גיל. זכיתי במקום הראשון וקיבלתי פרס מכונת בראיל דנית, שליוותה אותי בשנות לימודיי בתיכון.
בכיתה י"ב עזבתי את התיכון ואת המוסד. כעבור שנתיים ואני סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, כיתה של עשרות סטודנטים ולי אין אף ספר ואף מאמר. אני בן 19, הצעיר בבנים בכיתה וחולם שתהיה לי חברה. שנת הלימודים השנייה ומלחמת ששת הימים. מחשבות על כך שלא אזכה להורות. מאבד עניין בלימודים, איכשהו ממשיך.
שנות ה-70 במכון רודי ובמקביל – חברתי לחיים, זוגיות, הורות ועבודה.
כבר ציינתי, שחיי השתנו אז מקצה לקצה ולכן, כל כך קשה לי לקלוט, שהילד ההוא – זה אני!
אז שאלתי את עצמי: מה באמת עושה אותי יכול להיות כל כך מאושר כאשר כל בר דעת מבין, שנכותי והטרגדיה שעברתי כשנוצרה, הם דברים מדכאים שלא יכולים ללכת עם אושר כה גדול.
מסקנתי ממרום שנותיי היא, שלא נשאר לי מקום לדיכאון, לרחמים, למסכנות. הכנסתי לחיי עשייה, אהבה, נתינה, הוקרה ועוד ועוד וזה מה שנמצא בהם. כך הבנתי, שלקבוע סדר עדיפויות זה לקחת מה שבאמת חשוב לי ואז כל היתר נשאר מחוץ לתמונה.
אז מי שרוצה שיהיה לו טוב, חייב לעשות כמה שיותר טוב לזולתו. מי שרוצה שיקשיבו לו, חייב להיות קשוב בכל מאודו. במובן זה הגורל שלנו בידנו ובאפשרותנו לנהל אותו לטובתנו.
העיוורון כמעט לא משחק תפקיד בחיי. הגידמות – בהחלט שכן. ככל שבגרתי, כן גברה הבנתי עד כמה ידי חיונית בחיי. אין לי ספק שבצילום ניתן למצוא בה עדות לפחות לשני שברים בכף היד ובשורש כף היד וגם למרפק ולכתף לא חסר. לעומת אפשרות העדרה של היד הזאת, אני במצב מצוין. הכרה זו חיזקה בי את מה שכיניתי באחד מחיבוריי: "לדעת להוקיר".
אני מאחל לעצמי, שבעזרת האל, שארית חיי תהיה המשך טבעי למסלול בו התקדמתי עד הנה ושהאושר הגדול שממלאים בי משפחתי וחבריי היקרים לליבי, ימשיך ללוות אותי כל עוד נשמה באפי.