לדעת להוקיר

ערב שבת. אני בבית! לא קורה שום דבר מיוחד – ליכאורה. מחכה לנכדותי ולהוריהן. רעייתי בבית, בני וחברתו בבית. כיוון שטרם נכנסה השבת אוכל לשיר בלבי את השיר שמוכר בביצועו של שמעון ישראלי: "סתם יום של חול".

במקום אחר התיחסתי לשאלה הנוגעת למטפל ולמצבים שעליו להתערב בהם ושלא התנסה בהם בעצמו. לא היה לי ספק, שאנו מסוגלים להבין ולהיות אמפטיים עם מטופלים שעברו ארועים שונים או שעודם חווים אותם, גם אם אנו עצמנו לא התנסנו בכך אישית. אינך חייבת להיות אשה מוכה כדי להיות מסוגלת לטפל בנשים מוכות; אינך חייב להיות נכה רגלים כדי לטפל בנכים אלו; איננו חייבים להתנסות בסמים או בכל כיוצא-באלו כדי להיות אמפטיים עם מי שנמצאים במצבי חיים אלו.

אינני צריך לעשות מאמץ הזכרות גדול כדי לחזור לערב שבת במחלקה הפנימית בבית-חולים "מאיר". חרדת החולי, חוסר האונים שבחיבור לעירויים, סבלי שלי ואין סוף המצוקה והכאב של אלו שסביבי. בהחלט לא מהדברים שבא להחיותם בזכרוני ומיוחד לא בערב שבת הנפלא של היום.

אבל שווה לי להזכר ומועיל לי לחשוב על כך, שממש כעת נמצאים אנשים בדיוק שם, במחלקה הפנימית ההיא ואחרים – ביחידה לטיפול נמרץ-לב ולא אפרט עוד (כי הרי יכולתי לצאת מבין כתלי בית-החולים ולעבור בבתי-הכלא, במאהלי המפונים, בארצות אחרות בהן הנעור עם שחר אינו יודע אם ומה יבוא לתוך פיו במהלך היום החדש).

נכון, אפשר להבין היטב אנשים במצבי חיים שונים ומשונים אבל רק מי שעבר כמותם או נמצא בהם 'יודע' על מה בדיוק מדובר. יש כאן הבחנה בין הבנה ואמפטיה לבין – ידיעה! הידיעה חזקה משתי האחרות אבל איננה ערובה ליתר הבנה ובודאי לא – ליתר יכולת אמפטית (מדוע?  כי מעורבותו של ה'יודע' עלולה להיות בעוצמה כה גדולה עד שתובילו להזדהות-יתר הן מעומק ידיעתו את מצוקת עמיתו/מטופלו והן בשל הצורך לאסוף את כוחותיו הנפשיים כדי לסייע לעצמו. (אולי אחזור לכך ביתר פירוט והבהרה בהזדמנות אחרת)).

אז מדוע בכל זאת מצאתי לנכון לחזור ולשחזר בערב היפה הזה אותם ימים קשים ומציקים?

ככל שאני מיטיב לשחזרם, כן גדול אושרי כעת! אני יודע היטב מה יכול להיות איתנו בכל רגע ממש וכיוון שמה שיש כעת כל כך נעים ומהנה ומשמח, כפולה ומכופלת הנאתי ממנו כשאני בוחן דברים שעברתי – דברים קשים – ויודע להעריך ולהוקיר את הרגעים הטובים והנפלאים האלו כעת.

בילדותי שרנו שיר בירושלים (בטח הושר בכל רחבי הארץ):

"שמח בחור בבחרותך,

מלכותך בכפר, בעיר,

צחוק וזמר על שפתיך

ראה מה טוב להיות צעיר!"

(מקווה שלא שיבשתי הרבה את נוסח הזמר, לך תזכור!)

אז טוב להיות צעיר, אומר השיר וככל שאני מתבגר אומרים לי, שאני נראה ממש צעיר וזה אומר יותר מהכל, שעלי לשמוח בזקנתי המתקרבת, תודה לאל!

אחזור לנימה הרצינית יותר כאן:

דברים טובים אנו נוטים לקבל כמובנים מאליהם (אנשים דתיים – הרבה פחות; הדת מלמדת לברך על כל מאכל וכל דבר חדש ומיוחד ואפילו בראותנו אילן נאה בדרך, עלינו להתייחס לכך). אנשים מזדרזים לקצוף על עוולות ואף לשגר מכתבי תלונה ומחאה; הרבה פחות מכתבי תודה והערכה נשלחים על שפע של דברים שראוי לציינם לשבח.

כתיבתי כאן מתייחסת גם לתופעה הזו ולכן אני קורא לכולנו, להאחז באהבה בכל רגע נפלא שאנו חווים, להנות ממנו, למצותו עד תום ולא לתת לו לחמוק – אפרורי ושיגרתי – ולהשאירנו דלים ורייקים!

בכל אחד מאיתנו יש כל כך הרבה דברים נפלאים; לכל אחד מאיתנו קורים כל כך הרבה דברים נפלאים; כל אחד מאיתנו כל-כך עשיר ומוצלח; אכן אנחנו פלא ומותר לנו בהתאמה לכך – להרגיש נפלא!

 

16.09.05