לבוא בטענות

"רציתי לבקש ממך…" – התחלה לא רעה, אבל אם רצית, מדוע לא ביקשת?

"אני רוצה לבקש ממך…." או "אני מבקש…" – התחלה הרבה יותר טובה. דקויות בניסוח בקשות ומה עם טענות?

אם יש משהו, שאני שונא יותר מרוגלך זה – כשבאים אלי בטענות. מייד אני שומע את המסר, שאני לא בסדר, שמאוכזבים ממני, שאי אפשר לסמוך עלי. במקרים מסוג זה נח לי פשוט להגיב בהסכמה מלאה למסר שקלטתי, אכן אני מאכזב, אני לא בסדר, אי אפשר לסמוך עלי ובזה נסתם הגולל על האפשרות להשיג ממני משהו. הטוען כנגדי ודאי רואה עצמו מושלם, פשוט מלאך והנה נגזר עליו להתקל ביצור כל כך פחות וניקלה – אני!

בעבודה על תקשורת בין בני-זוג מצביעים על דפוס ההאשמה, שנח לו "להתלבש" במשפטים המתחילים ב"אתה…". מדריכים את בני-הזוג להעדיף שימוש במשפטי: "אני…" במקום לתקוף ולהאשים את האחר, הביעו את הרגשתכם, מה שעשוי להזמינו להקשיב ולהתייחס אליכם. ההאשמות הן התשתית לטענות.

באים בטענות אלי, אני נדרך כדי להגן על עצמי החווה עצמו מותקף. עלי להתגונן אפוא ומייד וכדאי לעשות זאת בהתקפה מוחצת דיה כדי לנטרל את האויב!

כמה קל למצוא עצמנו בתסריט מלחמתי כזה.

אין ספור אימרות חכמים ונבונים עוסקות בערך הפנייה הנינוחה והתרבותית אל זולתנו. בהדגמה שבפתיחת דבריי תיארתי איך פתיח בניסוח כבר מוביל לתפיסת כוונות ומגמות. האם פניך לשלום או למלחמה? אם באת ללחום בי, תמצא אותי ודאי דרוך אלי קרב ומדוע, חלילה, שידי תהיה על התחתונה? אך, אם פניך לשלום וידך מושטת בידידות והיא מלווה משאלה או בקשה, מדוע שלא אצא מעורי לקדמך בכל טוב לבי ורצוני לסייע?

תאמרו: מה הרגישות הזו? מה אתה כל כך רגיש? זה מוגזם!

טוב תראו לי מי שאינו רגיש. תכופות אני אומר, שעלי לשמור על עורי כי אני נמצא בתוכו. כל אדם רגיש, אלא, שיש מי שרואים זאת יותר עליו ויש שמסווה יותר את רגישותו. גם אם ראוי שלא נהיה רודפי כבוד, נכון להזהר בכבודו של כל אדם ואם גם נרצה לקבל ממנו משהו, כדאי לנו להעניק לו פנייה מכובדת ואת טענותינו פשוט נשמור לעצמנו.

 

 

17.03.07