יש להכיר כדי להוקיר

בסוציולוגיה ערכו מחקרים בעיקר סביב דעות קדומות על מיעוטים ונמצא כי התקרבות למיעוט והעמקת ההיכרות איתו – תורמות לצימצום הדעות הקדומות כלפי מיעוט זה.

את זה לא הייתי מכניס בהכרח תחת הכותרת שנתתי למסמך זה. ניתן אולי לנסח כותרת שתתאים לדברים הנ"ל כמו למשל: יש להכיר כדי לדחות פחות.

השבוע שמעתי עולה מאתיופיה משתמש באמירה הנ"ל בהקשר של יחס החברה הישראלית לבני עדתו. הוא סבור אכן, שככל שניטיב להכיר את בני עדתו ותרבותם הייחודית, כן נדע להוקירם יותר. אני מניח, שהדברים נכונים ביחס לאמנים, ליוצרים, לסתגלנים; אבל לא בלא תנאי כמו שנכון לגבי הכללה בכלל.

בהתיחסנו למוגבלויות, אין ספק, שהעמקת היכרותנו עם בעלי מוגבלויות בעיקר קשות, שמצליחים להבטיח רמת תיפקוד נאותה בחיי היומיום שלהם – עשויה לעורר בנו התפעלות והוקרה כלפיהם. גם העמקת ההיכרות של המיגבלה והשלכותיה וגם היכרות קרובה וטובה של הפתרונות וההתגברות על השלכות אלו; עשויות בהחלט לחזק את הוקרתנו כלפי מתמודדים אלו.

תכופות אני מוצא עצמי חושב על משפחות השכול, על יתומים מילדות, על חולים חשוכי מרפא, על זוגות עם בעיות פוריות, על ילדים שסובלים מהתעללות, על ילדים שנאלצים להינתק ממשפחתם ולגדול במשפחה אומנת או בפנימיה, על אנשים רעבים ללחם, על אנשים שסולקו מהבית לרחוב. ניתן הרי להמשיך ולמנות מצוקות ותלאות ומדווים עד אין קץ.

מצוקות אלו מוכרות לי וכיצד אפוא נגיע ל"יש להכיר כדי להוקיר"?

כל העדר וכל חסר המעוררים הרגשת עצב וכאב ותיסכול, יכולים גם להוביל להתמקדות בכל היש והקיים בחיינו.

הבעיה הגדולה היא, שאת היש והקיים בחיינו אנו נוטים לקבל כמובנים מאליהם. כשהייתי דתי בירכתי והודיתי לאל שוב ושוב ומדי יום על הכל בעצם, אבל עיקר השבח וההודייה נעשו באורח אוטומטי, מנוסחים עבורי ונאמרים על-ידי כמצוות אנשים מלומדה. נכון, מזהירים את המתפלל מפני "עיון תפילה", כלומר, מחשבות הסוטות מתוכן התפילה אבל עד כמה הוא מצליח להתרכז במשמעות המלאה של תפילתו – נו טוב, נסיוני לא היה מוצלח במיוחד בכך. אשר על כן אני סבור, שהיום כשאינני מתפלל כבנעוריי, במובנים רבים אני יותר דתי משהייתי אז.

נחזור לענייננו:

ככל שגדלה היכרותי את המצוקות והתלאות שמזמנים לנו החיים, כן גברה הערכתי לכל מה שזכיתי לו ולא פחות מכך – למה שנחסך ממני. מאד מדברות אלי מילות השיר ששר חיים משה: "תודה על כל מה שבראת". לא אגיד שנגמלתי מהפחד למות, אבל אני רואה זכות גדולה בהתקרבי לזיקנה. לא הזוגיות ולא ההורות ולא הסבאות – היו לי מובנות מאליהן. ככל שבגרתי והכרתי, כן גברה הוקרתי לבריאות היקרים לי וגם בעתות מצוקה וחולי, ידעתי, שהעולם יכול לזמן מצבים הרבה הרבה יותר גרועים. תכופות אני חוזר על אמירה ששמעתי פעם, שאדם ששבר יד אמור ממש להיות מאושר, שהרי יכול היה לשבור גם את רגלו!

אינני מדבר על "צרת רבים חצי נחמה", שהרי כבר אמרו: "נחמת שוטים!" אני מדבר על היכולת לזהות את המיוחד במצבי החיים הליכאורה רגילים ושיגרתיים, ואני חוזר לדברים שכתבתי תחת השם: "לדעת להוקיר".

ראוי לכן שלא נרבה לכתוב מכתבי תלונה על פני מכתבי תודה והוקרה;

שלא נקום לסתם יום חולין בפנים זועפות ובציפיה שיעבור כבר היום המיותר הזה; זה יום שזכינו לחיותו ולצערנו רבים וטובים מאתנו לא זכו לכך;

ראוי שנכיר בכל הטוב שמורעף עלינו ונדע באמת להוקיר כל זאת.

 

03.04.06