ילד עיוור בחינוך משולב או נפרד – בית לעומת פנימיה

בפורום בו אני חבר, התפתח דיון בשאלת שילוב ילדים עיוורים במסגרות חינוכיות רגילות, לעומת, הוצאתם מהבית וריכוזם במסגרת מיוחדת להם. צוין, כי להוצאת הילד מהבית לפנימייה ודאי מחירים, אבל, האפשרות לרכז מומחיות מקצועית לטובתם והרגשתם שהם שווים בין שווים, מפצה על המחירים ותורמת להם רבות בבניית הביטחון העצמי ופיתוח כלי התמודדות להסתגלות בחיים.

בעשרות שנות עבודתי עסקתי רבות בטיפול במשפחות עם ילדים בסיכון ובחלק מהמקרים, תמכתי בהוצאת ילדים מהבית ואף ליוויתי משפחות לסידורים חוץ-ביתיים. כבר ציינתי באחד מחיבוריי, שאילו נתנו בידי מחצית הסכום שנועד לממן סידור חוץ-ביתי, כדי לבנות פתרונות לטיפול בילדים במסגרת הקהילה, ודאי הייתי יכול למנוע את הוצאת רוב הילדים מהבית. אבל, אחזור להתמקד בילדים עיוורים.

המקום הטוב ביותר עבור ילד לגדול בו הוא בית משפחתו. שם מונחים היסודות לאישיותו ולבריאותו הנפשית. אין שום עניין טכני או קושי מערכתי, שיצדיק, לדעתי, הרחקת ילד מבית הוריו, ודאי שלא בטרם גיל ההתבגרות. ארצה לשתף אתכם מעט בניסיוני האישי כדי לתמוך בדעתי:

טרם מלאו לי שבע שנים כאשר לאחר פציעה קשה בה איבדתי גם את ראייתי, נותקתי ממשפחתי והוכנסתי לבית-חינוך-עיוורים בירושלים. למדתי בכיתות קטנות שמנו בין 6 ל-9 ילדים וכך יכלו המורים להקדיש לכל אחד מאתנו תשומת לב רבה בהרבה מהמקובל בכיתות הלימוד הגדולות הרגילות. כך סיימתי 8 שנות לימוד. עוד טרם מלאו לי 14 שנים, יצאתי מדי יום מהפנימייה ונסעתי העירה ללמוד בבית-ספר תיכון רגיל, שם הייתי הילד העיוור היחיד בין 40 ילדי הכיתה. את המעבר הזה אני זוכר כטראומה קשה מאד. ממעמד של היות בין הטובים בכיתה, מצאתי עצמי משתרך מאחור וחריגותי ניכרה. ברוב ההפסקות אכן ישבתי בכיתה שהתרוקנה ועיקר הקשר שלי אז היה עם נכה רגליים מפוליו, שמיעט גם הוא להתרוצץ בקביו בהפסקות. בשיעורי התעמלות ישבנו בכיתה הריקה ולעתים התווכחנו למי קשה יותר, לעיוור או למי שרגליו משותקות. בהזדמנות אחרת אפרט ויכוחים אלו. נשארתי בכיתה ולא הצטרפתי לנערים בחצר (נערות, לצערי, לא היו בתיכון הדתי הזה), כי הרגשתי שונה ולא שייך ולא כי מגבלתי לא אפשרה לי להשתלב יותר.

אחרי שעות הלימודים חזרתי לפנימייה ושם היה עלי להתמודד עם הכנת שעורי בית ולימוד למבחנים כאשר אני אחד מ-12 ילדים באולם בו היו מיטותינו, שם גם ישבתי על המיטה כשמכונת הברייל שלי על ברכיי או על ארונית הפח שהייתה בין מיטתי למיטת שכני. בחדר השינה הגדול הזה קיבלתי את תלמידי התיכון מכיתתי, שהגיעו אלי בהתנדבות בתורנות, להכין איתי שיעורים, כאשר לא שכחו לבוא, או לא הרגישו קצת חולים או לא התעצלו.

אני עוצר בתיאור הזה, כי ברור לי, שכאשר מישהו מציע לרכז ילדים עיוורים בפנימייה מיוחדת, לא עולה על דעתו לתת להם היום את תת-התנאים שהיו לי בילדותי במוסד. לכן, מכאן אמשיך להתייחס יותר לגופו של העניין.

אינטרמצו:

הנה אנחנו בפרשת לך-לך. יציאת ילד מהבית למסגרת פנימייה וחזרתו לקהילה, משולה בעיניי כקושי ההסתגלות העצום שהיה לאברהם אבינו בצאתו מחרן ובואו לארץ-ישראל ואחרי כל תלאות ההסתגלות לארץ זבת החלב והדבש הזו, הוא מתבקש לשוב לחרן.

כעת אחזור לנושא ולנמשל: כאשר מנתקים ילד ממשפחתו והוא מועבר למסגרת מוסדית מיוחדת, הוא עובר קשיי הסתגלות. אבל, הוא לא מסתגל כדי להמשיך שם את חייו, אלא, בשלב מסוים יוחזר לבית המשפחה ולקהילה ואז עליו שוב להסתגל למערך החדש הזה. נכון, שהתמודדויות אלו עשויות לפתח בו כלי התמודדות והסתגלות, אבל, באלו מחירים רגשיים וחברתיים? ומה עם מי שהמעברים האלו מותירים בו משקעים שמלווים אותו כל חייו?

בקרב חבריי בוגרי בית-חינוך-עיוורים, מקובלת הדעה, שבזכות ילדותנו במוסד הזה, התפתחנו להיות עצמאים בניידות ובתפקודים השונים, יותר מאשר חברינו העיוורים שנשארו בחיק משפחתם ושולבו במסגרות חינוכיות בקהילה. אני מכיר מבני הקבוצה השנייה כאלו, שאינם עצמאים פחות מבוגרי המוסד וכפי שציינתי, בהרגשתי שלי, מה שהרווחתי נקנה במצוקות רגשיות כה קשות, שגם היום בגיל 66, כמעט, אני מצהיר, שאינני מתגעגע כלל לילדותי ויותר מכך – ככל שהתרחקתי ממנה, הלך אושרי וגבר. את ההרחקה ממשפחתי חוויתי כהגליה וגעגועיי העזים אליה זכורים לי עד היום כחלק מר וכואב.

העובדה שגדלתי 11 שנים בקרב חבריי העיוורים במוסד, לא חסכה ממני את הדעות-הקדומות מצד החברה הרואה ואת כל ההסתגלות לחיות בקרבה. חבר בפורום שהזכרתי, דיבר על כך שהרגיש במוסד שווה בין שווים, כי כולם היו בעצם באותו מצב עם מגבלתם. אני שגדלתי והתחנכתי באותה מסגרת הרגשתי כלא שווה בין – שונים. אכן, המכנה המשותף לכולנו הייתה מגבלת העיוורון וכן, ניתוקנו ממשפחותינו. מכנה משותף שניתן להגדירו כצרת רבים ואכן, בעיניי, זו נחמת טיפשים. ברור, שחיים משותפים במסגרת כוללנית כזו לאורך זמן, יצרה אחווה וריבוי חוויות ובהן גם – נפלאות, אבל, כמה זרים היינו לקהילה בה חיה משפחתנו וכמה קשה היה להשתלב בה כשחזרנו לתוכה?

ביציאתי מהמסגרת המוגנת לחברה, נזקקתי לשנים של מאמצים כדי למצוא בה את מקומי ולהגיע להרגשתי היום, שאינני נופל מאיש.

אסכם את עמדתי: ראוי, שכל ילד יגדל בחיק משפחתו ושהמדינה תעמיד לרשות המשפחה והשירותים בקהילה את המשאבים הדרושים לשילובו המיטבי בחיי החברה. רק במצבים קיצוניים בהם אין סיכוי לספק את צרכיו במסגרת משפחתו וקהילתו, יש לשקול פתרון חוץ-ביתי במגמה, שהוא יהיה קצר ככל האפשר והנדרש – כדי לחזור הביתה. יש לבנות מערך חינוכי/טיפולי שיעמוד לרשות הילד באזור מגוריו ויסייע לו להגיע לשילוב מיטבי בחברה הרגילה. כך, יפתח כלי התמודדות והסתגלות שיסייעו לו בזמן אמת להתנסות ככל פרט אחר במציאות הסובבת הרגילה ויחסך ממנו המשבר הנורא של ניתוקו מחיק משפחתו.

26.10.12