חשיפתה של טראומה

הייתי ילדון קטן ורזה בן שש וחודשיים, כשרימון-יד אותו ניסיתי לפרק עם מסמר ואבן – התפוצץ לי בידיים. נפצעתי קשה מאד ובכל זאת חיי ניצלו, למזלי.

במשך עשרות שנים ועד היום לאחר שמלאו לי כבר 60 שנה – כל אימת שאני נשאל ומבהיר את נסיבות נכותי, התגובה היא של כאב וצער עמוק. תגובתי האוטומטית היא משהו כמו: "טוב, זה לא קרה אתמול, זה קרה לפני יותר מחמישים שנה!" כאומר: "תרגיע!"

חשבתי על הפער הגדול הזה בין הכאב והצער של זולתי לבין ה"אדישות" ו"שוויון הנפש" שאני מרגיש ומפגין.

הייתי בן 27 כשנולדה בתי ובן 32 כשנולד בני. ליוויתי את צמיחתם וחלפתי יחד איתם את היותם בני שש. אולי חלפה אז במוחי מחשבה אודות ההקבלה בגילם זה לגיל בו נפצעתי. מה שבטוח הוא, שלא קלטתי משמעותה של הקבלה זו.

נכדתי נכנסה לכיתה א' זה עתה ובקרוב ימלאו לה שש שנים. היום בהתקרבי לגיל 61, אני מסתכל עליה ומנסה לעכל מי ומה הייתי כשבעצם בערך בגילה היום עברתי את מכת הגורל, שהיום אין בי צורך לגנותה אבל כנראה כן נחוץ לי להכירה יותר. בשחזרי היום מה שזכור לי מאותה תקופה רחוקה, לא השהיה הממושכת בבית החולים ותקופת השיקום אחריה, לא הם החלק הכואב והקשה לעכלו. דווקא כניסתי בטרם מלאו לי 7 שנים למוסד לעיוורים, דווקא תחילת דרכי בג'ונגל שחוויתי אז, זכורה כנוראית וכואבת. נכון, זה כלל את הניתוק מהבית ובעיקר מאמי. (אמי אושפזה עם שחפת לתקופה של שנתיים ואחי ואחיותיי הועברו גם הם למוסדות). הניתוק מהמשפחה במקביל לכניסה למוסד, גרועים בעיני בלי ספק מאיבוד הראיה והיום זה הרבה יותר חזק ומוחשי לי מאשר בעשרות השנים שחלפו מאז.

נראה לי, שרק התחזקות והבשלה וגיבוש כוחות, רק הם משמשים בסיס לחשיפתה של הטראומה כך, ששוב אינני זקוק להתחבא מפניה.

 

15.09.07