חסיון ובטחון

חסיון ובטחון

"אבל אל תגיד לאף אחד", מפצירים בי. תכופות אני מופתע. כשמדובר במשהו אישי ורגיש הרי מבחינתי זה מובן מאליו, לא אוציא מילה ואז אני מופתע מכך שבכלל עולה הבקשה. כאשר מדובר במשהו הנראה חסר משמעות וחשיבות, אז אני מופתע מהצורך להסתירו, אבל, רצונו של אדם – כבודו.

רוב האנשים שאני מכיר אינם מקפידים על חסיון. מגיע אלי מידע רב, שבעולם המושגים שלי ראוי שלא לשתף בו אחרים. לזה בעית בריאות וההוא החליט להתגרש, אחר מתכנן להחליף מקום עבודתו וההוא בוגד באשתו וכך הלאה וכך הלאה. יש שמוסיפים: "אבל ביקשו שלא אגלה אז אל תגיד לאף אחד!" ואני תוהה: אם ביקשו שלא לגלות, מדוע אני צריך לשמוע על כך. ודאי שלא אעביר, ודאי שאכבד בקשה לחסיון, אבל מן הראוי היה שגם המגלה לי יעשה זאת וימנע מלשתף אותי.

שאלתי עצמי: מדוע קשה כל כך לשמור סוד? מדוע יש שהצורך לשתף אחרים ממש בוער בעצמות?

אני מניח, שסיבות שונות לכך ובכל זאת אצביע על מה שנראה לי כגורם העיקרי והוא: חוסר בטחון עצמי. בהגיע אדם לאחר או לקבוצת אנשים וברשותו משהו מיוחד שירצו ודאי שיהיה גם להם, הנה הוא מיוחד. בידו מידע, ברשותו כח, הוא מיוחד ולו לשעה קלה. איזו הרגשה נפלאה.

כשמבקשים ממני שלא לגלות משהו, אני מציין, שאני מרגיש מספיק חשוב ואין לי צורך להרגיש חשוב יותר מכך. נראה שלכן קל לי שלא לשתף במה שאין צורך או רשות לשתף את זולתי.

כפי שציינתי, ישנם ודאי גורמים נוספים הקשורים לקושי בשמירת סוד או לצורך לשתף בו את זולתנו. נראה לי, שרגשי הנחיתות המפורסמים, בכל זאת מרכזיים בהקשר הנדון.

ראוי שכל אחד יזהה לפחות דבר אחד משמעותי, שיקח עמו ושיוציא אותו עמו מהעולם. כדאי שנזכור, שדיבורים על כבוד האדם אינם משהו ערטילאי ומרוחק, מדובר במשהו מוחשי, שמתבטא גם בכיבוד בקשתו לחסיון.

ברור, שיש מצבים בהם ערך אחר כגון החיים – עולה על הערך של הקפדה על חסיון. לא בכל מקרה אכבד בקשת המנסה להתאבד שלא איידע אחרים על נסיונו או כוונתו. יש דוגמאות נוספות למצבים בהם לא ארצה או לא אוכל – גם מטעמי שמירה על החוק – שלא לשתף במידע. אבל, ברוב המצבים בחיי היומיום בהם מתבקש או שמבקשים במפורש לא  להעביר מידע מסוים, ראוי לכבד זאת ולהקפיד על כך הקפדה מוחלטת.

 

09.10.10