זה לא כל כך פשוט

זה לא כל כך פשוט

חברה רוצה להפנות אלי בני זוג להדרכה הורית. היא מסבירה לי, שיש הבדלים בולטים בהתייחסות האם והאב כלפי ילדיהם. האב נוקשה ומחמיר והאם, לדעתה, רכה מדי. היא הוסיפה ואמרה, שאצטרך לרכך את האב בגישתו המחמירה ובמקביל – לעודד את האם לגלות יותר סמכותיות ביחסה לילדים.

זהו, עוד לא פגשתי אותם, עוד לא שמעתי דבר מפיהם וחברתם כבר גיבשה לי תוכנית טיפול.

עקרונית, מומלץ תמיד על מה שמכונה: "שביל הזהב", אי קיצוניות. עדיין, בכלל לא ברור, שהבדלי גישות בין ההורים הם דבר פסול. אדרבא, ישנם יתרונות להבדלים כאלו, אך לא ארחיב בכך כעת.

כששומעים תאור של הורים כמו ששמעתי מחברתי, נפתחת יריעה רחבה של שאלות והשערות: האם האב נוקשה יחסית לאם ואילו היא רכה יחסית לנוקשותו?  האם אכן מדובר בקו ברור המאפיין כל אחד מהם, או שאולי הדברים באים לידי ביטוי רק בתחומים מסוימים בהתייחסותם לילדים? האם יש הבדלים בין ההתייחסות לבכור לעומת אחיו הצעיר ממנו ואיזה מקום תופס התינוק במערכת? אולי עמדת חברתי גובשה על סמך מה ששמעה מחברתה ואילו שמעה את האב, יתכן שהיתה מתרשמת אחרת? האם ברור לחלוטין שמדובר בנוקשות ובגמישות ולאו דווקא, למשל, בנטילת אחריות לעומת התנערות מאחריות או מעט מעורבות? מה אנחנו יודעים על הדרך בה מטפלים ההורים בהבדלי גישותיהם? הם רבים ומתווכחים ומתרגזים, או שהם מאפשרים לאחד מהם לטפל בבעיה שמתעוררת עם ילד או הילדים ומקיימים ברורים ביניהם בהזדמנות בה הילדים אינם נוכחים?

כמובן, שניתן להציג עוד הרבה שאלות ואפשר להעלות השערות כמעט ללא גבול.

בעצם, מה שחסר לנו זה מידע – מי היא האם ומי הוא האב ומי הם הילדים; איך כל אחד רואה את המצבים הנדונים הרלוונטיים לנושא; איך הוא תופס את עצמו במצבים אלו ואיך הוא תופס את כל אחד מהאחרים; מה הבעיה או הבעיות לדעתו, מה ההסבר שלו להיווצרותן והאם יש לו הצעות לפתרונות; האם עשה או עשו נסיונות לפתור  ולהתמודד, אלו נסיונות ומה היו התוצאות? שוב, מניתי כאן חלק קטן מהדברים שיש לבררם כדי לקבל תמונה ברורה ככל האפשר של המצב.

הבהרתי מייד לחברתי המפנה את חבריה, שאין טעם שתציע לי כיצד לסייע להם כי הסיטואציה תמיד כל כך מורכבת, שהטעות הבטוחה שנוכל לעשות היא: לקפוץ לפתרונות לפני שנאבחן את המצב. בד"כ זה מה שאנשים מנסים לעשות כדבר הטבעי ביותר אבל, איש מקצוע חייב להזהר מטעות זו. הבעיות נמשכות זמן רב ואנו חייבים להרשות לעצמנו להקדיש לפחות פגישה אחת ורצוי – 3 ואף יותר – ליצור היכרות וקשר עם הלקוחות ולאבחן את המצב על הבטיו השונים ורק אח"כ לבנות תוכנית טיפול לפי האבחון שערכנו.

אני יודע, שאינני מחדש כאן דבר לאנשי המקצוע, פנייתי כאן היא לא אליהם. חשוב, שלקוח שפנה לטיפול או להדרכה הורית, שידע כי ראשית הדרך היא לימוד המצב והיכרות עם הפונים/המעורבים. זה הבסיס ואנשי המקצוע יודעים היטב, שאבחון טוב הוא כבר חלק משמעותי מפתרון בעיה.

את העקרונות האלו למדנו בדרך הקשה בתחום הרפואי. נהגנו להתייצב אצל רופאינו עם בעיה זו או אחרת וביקשנו במפגיע אנטיביוטיקה. כך לכאב גרון, כך לשיעול שלא נפטרנו ממנו, לפריחה בעור, לכאבי פרקים ולמה לא? היום יותר ויותר מאתנו מודעים לכך, שאין טעם ליטול אנטיביוטיקה ללא אבחנה. יש שאותם סימפטומים נובעים מגורמים שונים ואין טעם לטפל בבעיה ויראלית כאילו מדובר בחיידק. יש אפוא להקדים אבחון ברור למתן תרופות.

נותר רק להכליל את העקרון הזה מהתחום הרפואי לתחום הטיפולי/יעוצי.

רבי שלמה הלוי אלקבץ כתב ב"לכה דודי" הנאמרת בקבלת השבת: סוף מעשה במחשבה תחילה", נוכל להקביל את הטיפול למעשה ולהקדים לו את ה-מחשבה תחילה, כלומר, עריכת אבחון ובניית תוכנית טיפול.

25.02.08