אביב בא גם מושיעינו באו. אמרו שצריך להזהר כשמקבלים אוכל, הבטן לא רגילה, הגוף ממש לא מסוגל לקלוט את המזון; מה לעשות – התרגלנו לרעב. ספר המחנה עוזר להפרד מהשיער, אין דבר הוא יצמח מחדש. מחר ביום ששי בבוקר מתאספים לתפילת הודיה. יש מי שכבר הודיעו שלא יבואו כי את התודה למשחררינו הם כבר אמרו ואילו לאלוהים אינם רוצים להודות. הם סומכים ומודים לכוחות בעלות הברית, מה עשה בשבילם אלוהים? מעניין שדווקא בעלי הרקע הדתי מגיבים כך. חלק מהם ממש התחזקו באמונתם: הם מאמינים שנותרו בחיים בזכות אמונתם ותפילותיהם מן המיצר; נראה שחלק מהדתיים התאכזבו מהאל. החילוניים שלא מאמינים בקיומו, בלאו-הכי לא יכולים להודות לאל.
אמרו שכולנו נשיר את התקווה, שלמרות הכל עם ישראל חי ולשירה זו יצטרפו כולם, ממש כולם.
צריך להתלבש יפה, בטח גם יצלמו ושהעולם יראה יהודים גאים. מחפשים בגדים של המתים, משהו שייצג גם אותם במעמד החגיגי הזה. מטפחות ראש וכובעים יתאימו לכסות על הראשים הקרחים. קשה למצוא נעליים במצב סביר, פשוט נבקש שלא יצלמו את רגלינו.
מישהו כתב את מילות השיר באותיות לועזיות, רוצים שכולם יוכלו לשיר את המילים ואין זמן ללמוד אותן. אומרים שיקליטו אותנו אז ניקח את אלו ששרים יפה ונבקש שיעמדו קרוב למכשיר ההקלטה. טוב שהתחזקנו מעט במשך השבוע, כח פיזי לשיר יהיה לנו אבל איך נשיר כשהאדמה רוויה דמי אחינו הצועקים אלינו ממנה? כולנו בתוך שנת אבל ויש שאוסרים לשיר באיסור חמור.
תלמיד חכם אחד אמר, שזו מצווה לשיר למרות שנת האבל. אז מה לעשות? מצד אחד כבר קראו לאבותינו: "שירו לנו את שיר ציון!" והם שאלו: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר" (תהילים קל"ז).
מאידך, הן עם ישראל חי! ונאמר: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" (תהילים קכ"ו).
אבל האם זו שיבת ציון? נכון זו שארית הפליטה וכבר נאמר: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו ייפרה" (ישעיהו י"א); אבל האם מדובר בנו? כיצד נוכל להיות בטוחים שנשרוד?
טוב, בינתים אנחנו חיים ולכן נשיר גם נשיר!
אמרו לי שיש לי קול יפה ולכן כדאי שאעמוד קרוב למקליט. אבל אני לא כאן בשביל שמישהו יתפעל מקולי. אולי אני דווקא צריכה לעמוד רחוק כדי לא להבליט את יפי קולי ולתת לקול ההמון לדבר, שהרי הוא קול שדיי. שרדנו אנחנו, אולי כי ידענו לחשוב על האחרים, להושיט יד תומכת, להיות איבר בגוף גדול, שכל עוד הוא קיים הובטח ולו מעט – גם קיומנו. הפרט לא חשוב כעת, חשוב היותנו עם אחד.
נשיר בקול גדול. ישמעו גם השמיים וינועו אמות הסיפין! ירעשו השרפים וחיות הקודש וצבא המלאכים שלא ידעו לשמור על יקירינו. ישמע העולם והיקום כולו איך רוחנו גברה ואיך אש התמיד בוערת כי כלתה נפשנו ולא נכלתה.
הנה נאסף הקהל הגדול, מאות ניצולים, כל מי שמסוגל לעמוד על רגליו. נעמוד זקופי קומה
ונודיע לעולם כולו, שעם ישראל חי!
(בעקבות האזנה להקלטת "התקווה" ששרו הניצולים כשהמחנה שוחרר; מוקדש בתודה ובהערכה לדנה).
הנה מילות "התקווה" כפי שהושרה על-ידם:
כל עוד בלבב פנימה
נפש יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח קדימה
עין לציון צופיה-
עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה הנושנה,
לשוב לארץ אבותינו,
לעיר בה דוד חנה.
05.05.06