הקושי הגדול בנכות

מיגוון הנכויות הוא גדול ועל השלכותיהן התפקודיות והרגשיות מרבים לעמוד. בפוגשנו אדם, שאנו מתרשמים שנכותו קשה, יש שנכמרים עליו רחמינו ואנו חושבים עד כמה קשים חייו ואף אומללים. רחמינו אינם תורמים לו דבר ועל כך כבר התעכבתי בכתיבתי במקומות שונים.

האמת היא, שמה שאנו תופסים כקושי גדול בחיי היומיום של אדם, הוא אכן לעתים קרובות ממש כזה, אלא, שלרוב הוא עצמו אינו חווה זאת כך. אין דינו של מי שמכסה את עיניו לכמה דקות במסגרת תרגיל "עיוור", כמי שאינו רואה תקופה ארוכה ואף כל ימי חייו. איננו קמים בבוקר ומבכים את מר גורלנו על היותנו נכים קשים. לא בגלל שזה לא קשה ומכביד, אלא מפני שיש לנו עוד הרבה דאגות וצרות אחרות התובעות את תשומת לבנו ומעינינו. אנחנו חיים עם נכותנו והיא לא נפרדת מאתנו לרגע ולכן, איננו מרעיפים עליה ללא הרף את אהבתנו ומודעותנו לקיומה. פשוט התרגלנו.

למזלנו, גם החיים בקרבתנו היומיומית התרגלו אליה כמו שהתרגלו אלינו על כל סגולותינו ומגרעותינו. אבל מי שאינו מכיר אותנו מקרוב וכן לא את נכותנו, עלול לחוות את עובדת קיומה כשהוא נחשף אליה ואלינו – כמשהו קשה ונורא.

טוב היה אילו הדרך בה תופסים אותנו –   לא היתה נוגעת בנו, אילו יכולנו להיות שווי נפש לגביה. אבל מה לעשות שכולנו תלויים ברמות שונות בזולתנו וביחסו אלינו? לא נורא בכלל שמישהו הרואה אותי ברחוב נכמרים רחמיו עלי, באמת לא נורא אבל גם לא נעים. הנה הוא חווה מצוקה בגין תפיסתו את מצבי, לו זה קשה ולי אין מכך כלום. בעצם דווקא יש – כי אני "גורם" לו זאת שלא ברצוני.  אבל מה שלא פחות גרוע זו העובדה, שהזולת מהווה עבור כולנו מעין מראה בה משתקף מצבנו. אנו יכולים לראות בעיני האחרים עד כמה מצבנו חמור, כלומר, אנו אמורים לראות, אלמלא היה מדובר במקרה שלי בהיעדר ראייה!!! בדומה לאדם החרד למצבו הבריאותי והוא מחפש בדברי אנשי הרפואה ובעיניהם מענה לשאלה עד כמה מצבו חמור, בדומה לו גם אנחנו הנכים קולטים את יחס האחרים לנכותנו ומושפעים ממנו.

ככל שנכה מסתגל יותר למיגבלתו ולומד לתפקד עימה, כן צפוי שיושפע פחות מיחס זולתו אליה. אבל להשתחרר לגמרי מהשפעות חיצוניות אלו – קשה מאד.

בכתבי זאת אני שומע על התנגדות של תושבים בשני ישובים להקמת מסגרת לבעלי נכויות בקרבם. לא מכבר פורסם על התנגדות דיירים לקיים בבניין שלהם דירת מעבר לנשים מוכות שנמצאות בתקופת שיקום. בתפיסתי, הסתייגויות כאלו מבני אדם פוגעות ומקשות על חייהם הרבה יותר מאשר הנכות עצמה והשלכותיה. הנכות פוגעת בתפקודנו ותובעת מאתנו כוחות הסתגלות מיוחדים, אבל יחס עוין, דוחה ומפלה מצד גורמים בחברה, מערער על עצם היותנו בני אדם, בני אנוש ככל האחרים וזה כואב ומקשה לאין שיעור יותר מהנכות עצמה.

החלק הקשה ביותר בנכות הוא אפוא, אי קבלתו של הנכה כבן אדם בקרב החברה האנושית.

 

26.03.08