הקורונה

23.03.20

פשטה עלינו מגפה ורבים מסוגרים בבתיהם ונשמרים לנפשם. אי אפשר שלא להעריץ את שפע המערכונים והבדיחות שמציפים אותנו סביב המכה החדשה הזו. יזמים נבונים מגייסים את חוש ההומור וכשרון הכתיבה והמשחק והשירה שלהם ומעניקים לחברה "אמצעי מיגון" מעולם התרבות.

קשישים כמוני נמנעים ממגעים חברתיים של פנים אל פנים. הלב מתגעגע לילדים ולנכדים ולחברים, אבל, חשוב שיוכל להמשיך להתגעגע ולחוות בבריאות ככל האפשר.

מוכר הסיפור המופיע בתלמוד בו רבי עקיבא הגיע לעיר וסרבו לאפשר לו להשתכן בקרבם. הלך לו לשדה ואיתו נר, שיאפשר לו ללמוד כשיחשיך, תרנגול שיעירו עם עלות השחר וחמור שיישא את חפציו. ואז, נשבה רוח וכיבתה את הנר שהדליק; בא חתול ואכל את התרנגול ובא אריה וטרף את החמור.

באותו לילה הגיע גדוד רומאי לעיר, פשט עליה ושבה את תושביה, על כך אמר רבי עקיבא: "כל דעביד רחמנא – לטב עביד" – כל שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה, שהרי, אילו ראו הפורעים את אור הנר שהדליק, היו מגלים את מקומו וכך אילו קרא התרנגול או נער החמור.

כולנו מכירים מצבים בהם ראינו מאורעות כחמורים ואף נוראים ובחלוף זמן התברר, שהם היוו מיפנה חיובי וחשוב ביותר.

בינתיים, הקורונה הזו לא הצליחה אפילו לקרב לבבות בחיינו הפוליטיים כך שאת הטוב ממנה בכיוון הזה אינני יכול לציין, לדאבון הלב.

כן נעורים ומתרבים מעשי ההתנדבות והעזרה לזולת וכמו שנאמר: "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש!" (אבות, ב, ה).

הנה חטפנו מכה. בקלות אפשר למלא את הדף בתיאורים על הנזקים שכבר נגרמו לנו. כל כך הרבה השתבש בשיגרת ימינו והעתיד ממש לוט בערפל. התעסקות בכל הרע שפוקד אותנו לא מצמצמת אותו בכלל. כדרכי, אני מעסיק עצמי בבדיקת הרווחים שגורם המצב. בעשותי כן, אני מופתע מהרשימה המרשימה שכבר נבנית בראשי. אינני רואה צורך לפרטה כאן כי כל אחד וטעמיו והעדפותיו. אעיר רק, שמדובר ברווחים בתחום האישי, הבין-אישי והחברתי/לאומי. אכן, לכל מטבע שני צדדים ובואטסאפים שהוצפתי בהם בימים אלו, למרות שאינני חבר בקבוצות ואטסאפ – יש מי שהצביעו על הרווחים שהם רואים כתוצאת המשבר הנוכחי.

כמי שעבר אי אלו תלאות בחייו ולעומת הוריי, ניצולי השואה,  הן כמעט זניחות – יש לי למה להשוות מצבים.  חשבתי לעצמי, שלא ירחק היום בו אשוב ללכת בשביל המוביל מרחוב "הנדיב" בעירי לכיוון "אוצר הצמחים" ואמשיך ב"אבן אודם" בואך רחוב "הנביאים" המגיע לרחוב "טשרניחובסקי", בו נמצא ביתי-מבצרי; אולם אינני צריך להגיע ליום בו אחזור למסלול זה של יום ו בשובי ממרכז העיר, כדי שאבין כמה נפלאים חיי. נכון שאז יירווח ואשוב למחשבות שתיארתי בחיבורי "מחשבות על הזיקנה" ועדיין, גם כשאני כאן ועכשיו אני מרגיש ומבין כמה טוב לי, כמה בר מזל אני וכמה טובים חיינו בעולם הזה.

אוסיף לכך, שהאנושות נלחמת כעת באוייב החדש שהסתער עליה והלוואי שמלחמה זו תמעיט את המלחמות הנוראות שבתוכה. היו כבר מגפות שהמיתו מיליונים ואף יותר ועדיין, מלחמות בני-האדם זה בזה הרגו ועודן הורגות הרבה הרבה יותר מהנגיף האכזר החדש הזה וכך תאונות הדרכים.

שמעתי כמה וכמה מדגישים, שאילו ידעו מתי כל "בית המשוגעים" הזה יסתיים, היו יכולים להסתגל הרבה יותר בקלות. מצבי עמימות מקשים על הסתגלות. יש מי שמחליטים, שתוך חודש או חודשיים ודאי יסתיים הסיוט וזה עוזר להם לעבור את התקופה הזו עם פחות סבל. אחרים מבינים, שבעצם אין מושג אם זה עניין של שבועות, או חודשים ואולי מעבר לכך. בין אלו, ישנם מי שזה מדכא אותם ממש ויש מי שמחליטים לאמץ את דברי הפזמון: "אני חיה לי מיום ליום". כך, קמים פחות או יותר בשעה שרגילים לקום בשיגרה ומנסים למלא את יומם בעיסוקים מהנים ומעניינים. בדרך זו נבנה הווה לפחות סביר ומתחקת התקווה, שהעתיד יחזיר הכול לאייתנו ולסורו.