15.08.18
אפתח בציטוט סעיף מהרצאה, שנשאתי לא מזמן, "על שילוב נכים בעבודה":
"16 חוזק שרשרת – החוליה החלשה; – ידוע, שכוחה של שרשרת נמדד לא בחוליות החזקות והנראות מושלמות, אלא, על פי חוזקן של החוליות הנראות חלשות יותר. כך, חוסנה של חברה מובטח בגין חיזוק ה"חוליות" הנתפסות או נראות בה חלשות."
הנה ידיעה חדשותית, שהביאה אותי לכתוב רשומה זו:
"סקר: כ-90% מההורים לא מוכנים שילדם ישתתף בפעילות עם ילד עם מוגבלות".
לא בכדי התנסחתי לעייל: "הנתפסות או נראות בה חלשות". מי בדיוק חלש? בגישה שיפוטית נמצא בקלות, שכל אחד חלש והרבה יותר גרוע מכך.
אני חי לי בעולם כבר עשרות שנים במצב של היעדר ראייה מוחלט ומתפקד ביד אחת. מי שמכיר אותי מקרוב ומי שמכיר אלפים רבים של אנשים עם עיוורון בארץ, לא בדיוק מגדיר אותנו כחלשים. נכון, לוקח לי כפליים זמן מכם ואולי פי 3 – לחתוך ולמלא קערת סלט, לעומת זאת, לא רבים עם שתי ידיים בריאות מסוגלים להקליד במהירות בה אני מקליד בידי האחת. חברים רבים שלי ואני נתקלים תדיר בהערכה מוגזמת הגובלת בהערצה ממש, על רקע תפקודנו בתחומים שונים. במידה מסויימת מדובר בתגובה על רקע ציפיות נמוכות מדי מאתנו, אבל, יש גם איזשהו צדק והגיון בהערכה הזו. הסתגלנו למגבלותינו ותפקודנו אכן כמעט רגיל ויש שהוא הרבה יותר מהרגיל.
במקומות שונים בחיבוריי הצבעתי על הערך המוסף שיש לאנשים דווקא בגין נכותם.
אז, אותם 90 אחוזים מההורים, כדאי להם לצאת מקונכיית הדעות-הקדומות וההתנשאות ולהבחין בעושר העצום שקיים בחברה המגוונת ובמה שהם וילדיהם מחמיצים אם אינם מחוברים היטב לשונים מהם.
צריך לחזק אותם, את ההורים האלה, שהרי חברה נבחנת בחוזק החוליות החלשות שבה.