הורות – מחשבות על הורים עניים והמטפל
(הרצאה לצוות מזרח)
וירג'יניה סאטיר דיברה על אנשים שקדרתם ריקה. הם סובלים מעוני רגשי ואין להם מה להעניק. בתרבות שלנו נתינה קונקרטית מסמלת התייחסות (מתנות מבטאות אהבה!). כשאין לנו אפשרות להשיג מוצר מקורי, אנחנו נאלצים להסתפק בתחליף, שהוא חיקוי, בד"כ ברור לנו שהחיקוי נופל מהמקור.
יחס חם, אוהד, מפרגן, מכבד, תומך, קשוב, זמין, סומך, דמוקרטי, ער לצרכים, מאפשר – מתבטא באווירה שאנו יוצרים סביבנו בבית, בהתנהגותנו המילולית והלא – מילולית כלפי ילדינו, בינינו כהורים וכלפי הזולת בכלל
ד"ר דויד רודי טען, ש"אין ילד רע, יש רק ילד שרע לו". על משקל זה שמעתי פסיכולוג אחר שטען: "מיהו הורה טוב? זהו הורה שטוב לו!".
אוכלוסיית הפונים המובסים שבטיפולנו, בד"כ, לא טוב לה וחלק משמעותי מ"לא טוב" זה טמון בקשיי תפקוד כהורים: מבוגרים שחיים בחוסר ובחסרים, נתבעים – גם על ידנו – להעניק. לרוב, אין להם הידע איך ומה לעשות במצבי חיים שונים וגם כשיודעים, אין מיומנויות של זוגיות שיסייעו בהורות משותפת. ברמה הקונקרטית מוחשי להם כישלונם כשאין להם אפשרות לספק לילדיהם מה שמקבלים חבריהם בני גילם והדימוי העצמי שלהם פגיע מאוד.
כשהורים מודעים לצרכיי ילדיהם והם מתקשים למלא אחריותם במילוי צרכים אלו, הם מרגישים אשמה. לא מעט מהם מתמודדים עם אשמה זו על ידי האשמה (של הממסד, של הגורל ושל ילדיהם, שהם המקור להרגשת חוסר האונים ואי היוצלחות שהם חשים).
מצוקתם של הורים אלו ניכרת במתח שהם חווים, שהוא בעצם – חרדה. זו גם חרדת–קיום, שעבורנו פירושה חרדה שאתקיים ושנתקיים. לכך נוספת אצלם: חרדה שאקיים! החרדה עמוקה וכואבת יותר.
ויניקוט מציין, שהפרעה פסיכולוגית משמעותה חוסר בגרות, חוסר בשלות בתחום הגדילה האמוציונלית של האדם. הגדילה פירושה, יכולתו של האדם להיות קשור עם בני-אדם והסביבה בכללותה.
הפרעות פסיכולוגיות ובעיות גדילה הן מוצר טבעי של תרבות העוני. (נראה, שתכנית הרשת מתאימה במיוחד כמענה במצבים מורכבים אלה).
תפקיד המטפל – כיצד להיות הורה להורים אלו?
כשרוצים ללמד הורות שלוקים בתפקודם ההורי, ראוי לקחת בחשבון כמה קשה להקנות מקצוע זה. אני סבור כי עיקר הלמידה בהורות היא ההתנסות. כך למשל, כל הכנה והסברים על חסך השינה הצפוי להורים כשייוולד התינוק הראשון. על תחושת החנק הצפויה, על החרדה שתתעורר סביב האחריות הטוטלית לאחר וכו', לא נלמדים בעצם עד שהם נחווים.
מתן ידע והסברים של מטפל הם בדרך כלל לא מיותרים. אך לא הם הדבר המשמעותי והאפקטיבי ביותר במפגש הטיפולי. הפונה המאוכזב מעצמו "מת" להשתייך ולהתקבל, אך, אינו מאמין שיקבלוהו. אי-אמון זה הוא מביא לקשר איתנו ומתנהג תדיר כך, שיקבל הוכחות לציפיותיו, כלומר, לכך שאינו רצוי, דחוי.
התעלמות מטפל מפרובוקציות בהתנהגות המטופל איננה משדרת קבלה ואיננה תורמת ליצירת האמון בקשר הטיפולי. בהקשר זה אביא מדבריו של ניניקוט המציין כי: אנו נדרשים לאמינות, שהמטופל יוכל לסמוך עלינו. עלינו להיות אמינים באנושיות ולא במכניות, והאמינות צריכה להיות שזורה בכל ישותנו. לדעתי, מדובר פה על אוטנטיות. קבלה איננה הבלגה ואיננה בלא כל
תנאי! טבעי ומקצועי לצפות להדדיות בסיסית, יש דברים שלא נקבל מפונה! זהו חלק מה- modking של הורות, שרלבנטי מאוד למפגש הטיפולי.
אמינות אנושית דורשת מאיתנו לבטא כעסנו, אכזבתנו, אי-שביעות רצוננו. אסור לנו למשל לבטא לעג (לצורך קאטארזיס, נוכל לעשות זאת אח"כ בינינו, אך, גם לא ברישום בתיק הפונה!).
כדברי ניניקוט: "למטפל אסור לתת פורקן לתסכוליו בקשריו עם המטופלים".
לדעתי, את תסכוליו יביא להדרכה או לעמיתיו.
קשורה לכך קביעתו של ניניקוט כי : "הבית נתון באחריותם של ההורים ולא באחריותו של הילד".
במקביל לכך נראה לי, שהמשרד נתון לאחריותנו, יש בו חוקים שקבענו וחלק מהסיטואציה היא: העברת מסר ברור זה. מקובל עלינו שחלק מבגרות ומהורות היא גישה לא שיפוטית. שיפוטיות היא נפסדת ופוגעת במקצועיות. כשהורה אומר לי שילדיו רעבים, ואין לו מה לתת להם לאכול, לרוב נעור בי חשד שהוא מגזים, וכי זו בעצם מניפולציה לקבל סל – מזון או סיוע חריג אחר. בא לי לשאול אותו: "איך יכולת להגיע למצב כזה? מה חשבת שיקרה כשתכננת להתגרש, או כשהחלטתם לעשות עוד ילד?"
ברור שלא אשאל כך, אך, שאלותיי משודרות. כך למשל טען נגדי בן זוג צעיר שעודדתי אותם להפסיק הריון. מעולם לא עשיתי זאת. אבל אכן חשבתי שזה הדבר הנכון לעשותו במקרה שלהם ומסר זה עבר גם אם חשבתי שהצלחתי להסתירו.
אני מבין שזה החלק השיפוטי שבי והאם הוא יכול כל כך להזיק לטיפול?
ניבחן עוד דוגמא למשהו ברור, שאולי אינו כל כך ברור בעצם?
ברור לנו שאחד + אחד = שניים. תכופות אני מציין, שחמש דקות פירושן 300 שניות. אצל רבים חמש דקות הן 500, 600 שניות ואף הרבה יותר. זה צריך ללמד אותנו לא לקבל דברים בחיינו כמובנים מאליהם.
דוגמא נוספת לכך מצאתי שוב ושוב בשאלות הקישור בין יחסי-מין לבין הריון. נדמה לנו, שזה שהם הורים לכמה ילדים יודעים בוודאות כי קיום יחסי-מין בלא דאגה למניעת הריון, עשוי לצור הריון. הנחתנו זו מוטעית מכל וכל! גם הורים "מנוסים" די בטוחים שלא ייווצר הריון אם לא רוצים בו. אם ההריון לא נקלט במשך שנה, ברור להם שיש בעיות בקליטה ולכן, אין צורך להשתמש באמצעי-מניעה.
נפגשתי עם פונה, אם ל- 3 ילדים, שהסבירה לי שהכל כבר בסדר בנושא מניעת ההריון כי יש לה "טבעת", (התקן), שקיבלה מאחותה. בבדיקה נוספת התברר, שההתקן במגירה בבית.
לאור זאת, חשוב לי ליזום שיחה פתוחה בנושא תכנון המשפחה ולא לצאת מהנחה, שכמו שזה ברור לנו זה גם ברור להם והרי, גם לנו זה לא תמיד כל כך ברור!.
לסיום, אנסה לנסח עקרון מעניין שאני פוגש בעבודתכם עם הורים שחשים כשלון. – לפי עקרון זה, הכישלון מהווה מנוף להצלחה!.
הורה זה נדרש על ידנו להוכיח שהוא משתף פעולה איתנו סביב מצוקת ילדיו. עלינו להעביר לו מסר חזק וחד משמעי, שצעדו הראשון להורות מוצלחת היא: הסכמתו ללכת איתנו לביצוע תוכניתנו הטיפולית. כך, הסכמתו לעריכת אבחון פסיכולוגי או פסיכיאטרי, לכניסת הילד לטיפול פרטני או קבוצתי, לכניסת הנערה למשפחתון או לטיפול חוץ ביתי בפנימייה או במשפחה אומנת – הסכמתו לכגון אלו מהווה לקיחת אחריות והורות טובה.
בכך הוא מוכיח שאיכפת לו מילדיו ושהוא מכיר בצרכיו המיוחדים, שאם אין לו מענה להם אז הוא מאפשר שהמענה יתקבל מגורם אחר. בהורות נכשלת ורעה אפשר לטפל רק על ידיד עידוד להורות מצליחה וטובה! וזו מתחילה בעבודה משותפת לביצוע דרכי-הטיפול שנקבעו.
03.08.1999