הורות כואבת

הורות כואבת

כמה נרצה לחסוך לילדינו משברים וסבל שהם מביאים!

היה לה חבר לבתנו והנה הוא עוזב לטובת אחרת ומה עוד – קודם היתה זו האחרת ורק באחור רב מאד מבחינת הבת הודיע על עזיבתו והעדפותיו. כואב ועצוב. אנחנו מנסים להרגיע עצמנו ולהתעודד ברעיונות כמו: ההתנסות מחשלת. הגיוני אבל – כואב!

ברוב המכריע מאד של המקרים, ילדינו עומדים בעקת הסבל ועם הזמן כוחותיהם שבים אליהם ויחד איתם – מצב הרוח, האופטימיות, היכולת ליצור קשר משמעותי ורגשי אחר. כל זה עם הזמן ובינתים אנו אובדי-עצות, יודעים שאל לנו לעשות דבר מלבד להמשיך לאהוב, להקשיב, לחבק ולעודד. עלינו אפוא לגייס את הזמן לטובתנו, לחכות שנתגבר על מצוקתנו ונחזור לשיגרת חיינו הטובים.

בינתים נוכל לומר לעצמנו, שכמה טוב שהבגידה קדמה למיסוד הקשר, להכרזתו כאקסקלוסיבי חברתית. הרי אין-סוף דוגמאות יש בחיי הנישואים ועוד כשכבר יש ילדים וגם הם נכנסים בשיקולי הזוגיות – לשמר או להחריב?! הכל נכון ובכל-זאת כעת כואב.

נכון, האהוב הלך אחר לבו ובמובן מסויים ההפסד אינו נורא, שהרי איננו נאמן, איננו יודע להעריך מה שיש לו. אבל הקו הזה הכועס והפוסל את האוביקט כדי להקל על אובדנו, לא באמת מתאים לכל אחד; הוא מועיל ומקל על מי שדפוס הגנה זה מתאים לו.

משמע, אנחנו ההורים נדרשים להיות קשובים אלפי מונים! עלינו לבחון את דרכי ההתמודדות שבוחר ילדנו, אלו שמתאימות לו ולקבלו בלא תנאי בכל דרך שיבחר לנקוט. לא נגן על הבוגד אם בתנו תבחר לגנותו ולהציגו כעפרא דארעא (כעפר הארץ); לא נשחיר פניו אם תבכהו ותציגהו כ"אביר על הסוס הלבן", נסיך חלומות, אוצר שאבד לבלי שוב. נצטרף בכל רמת האכפתיות והאהבה שבנו ונלווה בדרך בה בוחר ילדנו ללכת בה כדי להושיע עצמו במצוקתו.

שהרי אם יגנה וישחיר פני הבוגד/ת, המעטה בחומרת הבוגדנות מצדנו היא ממש כהצטרפות אל האויב! ואם נחרה נחזיק אחריו ונעצים הגינוי והשחרת הפנים, נמצא שאנו פוגעים ביקיר לבה של בתנו או יקירת לבו של בננו ואז אנא אנו באים?

לכן, אל לנו לנקוט עמדה באשר לטיב המקרבן. אנחנו ננקוט עמדה באשר לחשיבות רווחתו ואושרו של ילדנו ונעניק לבתנו הכואבת את מטריית אהבתנו ומלוא רוחב לבנו ועוצמת כתפנו ורכותה – להשען עליה ולהתרפק ולהזיל דמעות, אם תופענה.

הלואי יכולנו למנוע מילדינו נסיונות כואבים?

כן, רק אילו יכולנו להבטיח להם שהעתיד צופן להם בחובו רק טוב ושמחה ואושר וכבוד ועושר ו…

אנחנו מציאותיים מדי כדי לקוות לכך וכמובן מנוסים מכדי להאמין באפשרות אוטופית זו. לכן, כמו כאב זריקת החיסון, שמכינה תשתית חשובה למנוע פורענות, כך תלאות האהבה למתבגרינו מכינות אותם לקראת החיים עתירי ההתנסויות מכל הסוגים שצפויות להם.

שרק לא יכאב יותר מדי!!!

25.12.05