ההורה הנענש

ההורה הנענש

תהיתי איך לעסוק בסוגיה הנוגעת להורה מול מערכת החינוך בה הפקיד את ילדו, מבלי שאבוא חשבון (נוקב!) עם זו השניה בגין עברנו ("המפואר") המשותף!!!

נראה לי, שטוב אעשה אם לא אלך לשחזר את תלמידותי (היותי תלמיד) ואתחיל מהורותי לתלמידים, זה בטח יהיה עדין וענייני יותר.

למזלי אני נמנה עם ההורים, שמדי פעם נזפו בהם בבית הספר על כך שילדם "לא ממצה את הפוטנציאל שלו", שהוא מפטפט בכיתה ומפריע בכך לשיעור, שאינו מכין שיעורים ובכלל – (כך אני מנסח זאתJ – שטוב אעשה אם אחליף את הילד ששלחתי למערכת החינוך בחרוץ ומנומס יותר.

(למזלי, כי הרבה יותר מדאיגים אותי ה"ילד טוב ירושלים!" בעולם כל כך קשה ומורכב טוב לו לילד שיוציא את מחאותיו כלפי העולם ובכלל זה – המבוגרים, בדרך לא מזיקה כגון המתוארות כאן.)

נחזור לנושא.

לא אחת נקרענו רעייתי ואני בין רצוננו להיות הורים חמים ותומכים ומעשירים בידע ובחוויות, לבין הציפיה המובהקת שקלטנו לשמש רסרי משמעת ושוטרים. אנחנו שהאמנו כי יש לבנות בילד אחריות בהדרגה, לא רצינו להיות אחראים לכך שיכין שיעורים וודאי שלא להפוך את הנושא הזה לעיסוק מרכזי בינינו ביומיום. נכון, ראינו כאחריותנו גם לחנך את ילדינו כמובן, אבל – בבית, לא בבית-הספר. מתפקידנו להתעניין בלימודיו ולהעביר מסר, שבית הספר לא הרבה פחות חשוב מכייף ובילויים ושימוש מועיל ומהנה בפנאי, אבל – הרבה יותר חשוב?! זה לא!

מורה שדיברה על היפראקטיביות של ילדנו בכיתתה עוררה בנו ממש כעס. לא הבנו על מה היא מדברת. בקושי התאפקתי מלומר לה, שאילו ידעה ללמד בצורה קצת יותר מעניינת, אני מניח, שההקשבה בכיתתה היתה טובה יותר. (אגב, אין בהכשרתה של מורה כדי לקבוע היפראקטיביות).

חלילה לי מלהמעיט בחשיבות ובודאי – בקושי העצום של מורה בכיתה. זה מקצוע אדיר וכנראה גם לא מי יודע מה – מתוגמל. אלא, שמי שעוסק בו מטעמי נוחות או כברירת-מחדל – פוגע קשה בדימויו ובעיקר – בתלמידיו והוריהם.

אנחנו ההורים איננו מגיעים לבית-הספר בבקשה, שידאגו לכך שהילד ימלא איזשהו תפקיד מהמטלות בבית, שלא יפגע בסדרי הבית ובחוקיו, שילך לישון בשעה סבירה, שיתנהג בנימוס, שלא יכה או יתעלל באחיו או בילדי השכנים ועוד ועוד כיו"ב.

האחריות המלאה לגידולו ולחינוכו של הילד כאשר הוא במחיצתנו, היא כולה שלנו. מבוגר אחר שעד להתנהגות לא רצויה, מתבקש לעדכן אותנו ולא ליטול לידיו את משימת החינוך של ילדנו. אולם, כשילדנו נמצא בין כותלי בית-הספר או באחריותו (בטיול כיתה למשל), הסמכנו את המחנכים לעסוק בחינוך ילדינו ואנחנו סומכים עליהם שיעשו זאת כראוי.

איננו נמצאים בכיתה ואיננו מודעים למורכבות הסיטואציות בהן ילדנו סורר בה. איננו מעוניינים לשפוט בינו לבין המורה ואיננו מסוגלים לעשות זאת. בשבילנו ילדינו הם הדבר הכי יקר והכי אהוב עלינו והרי אם ניטה לצדם – ממש איננו אוביקטיביים ואם לצד מאשימם, מדוע? כי הוא מבוגר? זה עושה אותו יותר צודק או ישר?

נזיפות המורים בהורים מעבירות לתוך הבית מתח וחרדה ודאגה והם פוגעים קשה בקשרי ההורה-ילד. אם ילד נמצא במצוקה והדבר מתבטא בין היתר במחאותיו במסגרת וכלפי בית-הספר, לא גיוס ההורים להגביר עליו לחצים ולמשטרו – יתרום לשיפור המצב.

כשם שילד לוקח איתו את מתחי הבית לכיתה, כך הוא מביא אותם מהכיתה הביתה. חלק מההורות היא, כאמור, מעורבות ועניין בחיי הילד ואנחנו מוצאים את הדרכים לגלות מעורבות זו. אין צורך לגייסנו להתערבות מתוך הלחצה והדאגה על בסיס הקורה בכיתה.

אסכם אפוא בכך, שחשוב עדכון הדדי של המבוגרים האחראים בעולמם של הילדים, אולם חשובה גם חלוקת תפקידים ברורה שלא תפגע ביכלתו של כל מבוגר לעמוד על טווח אחריותו ולשאת בה בכבוד ובאהבה.

07.07.05