ההורה האשם

כמה גיבור היה הילד, שבאצבעו חסם נקב בסכר ומנע בכך הצפת ארצו שבשפלה.

כמה הזדעזענו נוכח האסון הנורא שפקד את ניו-אורלינס שמתחת לפני הים כשהמים פרצו את הסכרים והציפו הכל.

מדוע שנרחיק עדותנו? כאן בעירי טרחו וחפרו  ועבדו ויגעו וטמנו צנרת כדי למנוע הצפת רחוב כשהגשם שוטף, רחוב שנבנה בואדי. הושקע הון וכשיורדים כמה מילימטר גשם בזמן קצר, שוב הכל נשטף   וה"נחל" זורם ומציף למרות כל מאמצי האדם למנוע זאת.

כך קורה אחת לכמה שנים כשהאילון עולה על גדותיו ועוד כיוצא באלו. גדול כוחו של הטבע!

כבר בספר בראשית (פרק ח פסוק 12)בפרשת נח נאמר: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".

חלפו אך כמה אלפי שנים והגאון זימונד פרויד הציג מבנה אישיות הכולל את האיד, שלטענתו מצוי גם באיש ישר ותמים וטוב לב – כמוני!

מול ה"מפלצת" הזו שבאנשים הקטנים – ילדינו – עומדים אנחנו ההורים הנתבעים להופכה ליותר מנסבלת: מנומסת, נעימה, שקטה, עליזה, חכמה, מועילה, ישרה, טובת לב, עוזרת, דואגת, תורמת, משכילה… ואיך עלינו לעשות כל זאת? על העבודה להעשות "בלי ידים!" אסור חלילה להכות, יש אומרים שאפילו לאיים – אסור ויש המהדרים ואומרים, שגם לצעוק אסור.

בעורפנו נושפים יודעי דבר שמדגישים באוזנינו, שהחינוך נעשה בעצם בבית; שלא נצפה מבית-הספר להקנות את היסודות והערכים  הבסיסיים. הבית הוא תבנית נוף הולדתו של ילדנו. צריך אם כן להשיג טרנספורמציה ביצור הקטן באופן, שאמנם ישאר פרא אדם – כנאמר במקורותינו וכמאמר פרויד (לעייל) – אבל, שלא נבחין בזאת כלל.

דא עקא, שכל זאת צריכים לעשות אנחנו, שעונים בדיוק לאותו תאור של המוצר המוגמר המצופה!

מוקש נוסף בדרכנו הבלתי אפשרית, האהבה! אמנם כבר נאמר: "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי פרק י פסוק 12) אבל מי בכלל רוצה להיות פושע?! לא רוצים אבל מדי פעם זה מה שמרגישים.

למדנו, שהקשר בין מכות לחינוך הוא – חוסר החינוך של המכה! אז לרוב אנחנו מצליחים לא למעוד עד כדי כך, אבל הרבה מתפקיד ההורה ה"מאלף" מלווה כעס, צעקות, ביטויי אכזבה, בושה, חוסר אונים, יאוש והרבה הרבה אשמה!

את מקצוע ההורות כמעט שלא למדנו; במקרה הטוב היה לנו מודל סביר בבית בו גדלנו. זה היה בדור אחר – יותר שפוי, לדעתנו.  כעת עלינו לצאת לדרך חתחתים נגד הטבע הסורר. עלינו להציב סכרים, להשקיע צנרת (לניקוז), לתחום. ליכאורה זו מלחמה, אבל לא באויב, אלא באוהב או לפחות – באהוב.

לעשות זאת לבד? כחד הורה זו משימה קשה מנשוא. לעשות זאת לא לבד, עם בן/בת-הזוג, שלא אחת חושב, מרגיש ופועל אחרת מאיתנו – גם זו משימה מורכבת מאד. הרבה ממתחי ההורות פולשים לזוגיות  ומקשים עליה ולהפך.

כיצד ההורות משיקה לבית-הספר, כבר תיארתי במקום אחר תחת השם "ההורה הנענש". גם לבני משפחותינו ולחברינו ולשכנינו ולזר ברחוב – יש מה לומר על תגובותינו ב"עשה ובאל תעשה" – להתנהגות ילדינו.

בתוך כל המורכבות הזו – טבע, החברה, ערכינו, רגשותינו"' אנו נשרכים במבוך הורותנו ומתקשים מאד להיות חופשיים מאשמה. תוך שאיפתנו ומאמצינו להשתפר ולשפר, מותר לנו גם להאחז ב"קבלני כמו שאני" שכתבתי רק שלשום.

 

05.12.05