ה ג י ל

נושא רגיש, שמעסיק כל אחד מאתנו. בעברית זו מילה נרדפת ל"שמחה"; קשה לומר שתמיד הנושא מלווה בשמחה.

שאלתי עצמי אם יש משמעות לכך, ש"גיל" מתחילה באות ג ומסתיימת באות ל, כמו המילה: "גלגל"? הגיל הולך ומתקדם ובמובנים מסויימים, שעוד אגע בהם – יש משהו מעגלי במסלול חיינו.

האדם למד לחלק את הזמן החולף לקבוצות גדולות מאד – עידנים – ולקבוצות יותר ויותר קטנות עד כדי שניות ואף חלקיקיהן. חז"ל שחילקו את הזמן לפי מולד הירח, הגיעו לחישוב מחזור בן 19 שנים (בנושא זה הרחבתי בהרצאתי על הזמן). אציין רק, שאת השעה חילקו ל-1080 חלקים, שזה אומר – כשלוש וחצי שניות כל חלק!

את גיל האדם בראשית חייו, כתינוק, אנו מונים תחילה בימים. תוך זמן קצר עוברים לשבועות ואז מציינים חודשים ואחר-כך שנים. בהמשך מדברים כמעט תמיד רק על השנים המלאות.

בתרבות שלנו אנחנו מתייחסים לגילו של אדם על פי מספר השנים שהשלים בחייו. ככל הידוע לי, בארצות ערב ישנו ציון הגיל לפי כניסתו של האדם לשנה זו או אחרת בחייו.

מוכר השיר: "אל תקרא לי שחור" בו נכתב: "השחור רוצה להיראות כמו לבן והלבן להיראות כמו שחור"; מעניין שדבר דומה קורה עם הגיל. בראשית חיינו אנחנו שואפים לגדול ומגלים קוצר-רוח בכיוון זה, בעוד שהאדם הבוגר לרוב היה רוצה שהזמן יאט מהלכו.

יתכן שבילדותנו אנחנו רוצים לגדול כמה שיותר מהר כדי לצמצם את שליטת האחרים בחיינו. אנחנו רוצים לזרז את בוא התקופה בה נוכל לעשות "מה שבא לנו!" כביכול. מאידך, ככל שגילנו מתקדם, אנחנו מודעים יותר ויותר למה שהגורל טומן בחובו עבורנו ואיננו משתוקקים במיוחד למהר לפגוש את מלאך המוות! לפחות – היינו רוצים מאד שהדבר ידחה עוד ועוד.

נראה לי, שאנשים מפתחים פחדים מפני הגיל רק – כביכול. למעשה עלינו להיות מאושרים לזכות להזדקן, אני מאחל זאת לכולנו בבריאות טובה. אולם, הפחד מפני ההזדקנות הוא העברה מהפחד למות. זיקנה היא דבר נפלא ובמה שנוגע למוות – עוד אחזור אליו!

הילד ואחר-כך בני-הנעורים, עושים מאמצים להיראות בוגרים מכפי גילם, רוצים להקנות לעצמם חזות בוגרת. הנערה מתלבשת ומתנועעת כגברת קטנה והנער מעמיד פני קשוח או חכם וידען כדי להרשימנו בבגרותם. כל זה כאיין וכאפס לעומת מאמצי הגבר המתקדם בגילו לארגן את מיכסה הקרחת שלו (כשעוד יש עם מה) ומאמצי הגברת לטשטש כל קמטוט שגילתה ב"מראה" (לא חלילה – בה!)

הגיל א"כ מטריד אותנו ונכון יותר לומר – השלכותיו, כל מה שהוא מתבטא בו.

אנשי-המקצוע מבחינים בכמה גילים שונים; למעשה מדובר בהבטים שונים של התפתחותנו על רצף הזמן:

גיל כרונולוגי – הגיל כפי שהוא נמנה על-פני הזמן החולף;

גיל שכלי – כמה הוא מפותח – בעיקר הפעוט – מבחינת האינטליגנציה שלו וזאת בהתאמה לגילו הכרונולוגי;

יש בן 3 עם גיל שכלי של בן 4 ויש שגילו השכלי הוא רק שנתיים  ואז יש עיכוב בהתפתחותו מבחינת האינטליגנציה;

גיל רגשי – בשנים האחרונות מרבים לעסוק באינטליגנציה הרגשית (כבר שוחחנו על כך כאן בעבר). מדובר על הכישורים הרגשיים והחברתיים יחסית לגיל הכרונולוגי.

בכל התרבויות מחלקים את מחזור חיי האדם לתקופות; החלוקה הגסה ביותר היא לילדות, בגרות וזיקנה. ככל שהעולם התפתח וגם תוחלת החיים עלתה, נטו לחלק לחלוקות מישנה וכך הילדות בחברה שלנו חולקה למשל לינקות, ילדות, נעורים.

קיימת חלוקה על-פי מסגרות החינוך שפותחו לבני גילאים שונים: מעון או משפחתון, גן טרום-חובה, גן-חובה, בי"ס-יסודי, חטיבה ותיכון.

קיימת גם חלוקה לגיל-הרך – 0-6, ילדות – 6-12, נעורים – 12-18. אח"כ הבחרות, גיל-העמידה והזקן – קשיש וישיש.

לאחרונה נדחה בחוק גיל-הפרישה לנשים וגברים  כדי להאריך את גיל העבודה בארצנו.

ציינתי, שהמתקדמים בגילם נוטים ושואפים להיראות צעירים יותר. לדעתי, למזלנו הזמן החולף נותן בנו את אותותיו. איזה הגיון יש בכך, שבן ששים ייראה כבן עשרים? האם בן הששים מסוגל לתפקד כבן העשרים? למרות האטרקטיביות של הנושא לא אכנס לפרוט בתחומים אינטימיים כמו מיניות. אבל, כל אחד מבין, שעם הזמן דחפינו משתנים ובעיקר כושרנו לבטאם ולהגשימם – מחשבות ודיבורים לא עושים לנו מה שעשו בעבר ובאותה עוצמה, דרושים יותר מעשים!

לדעתי, אפוא, למזלנו הגיל המתקדם נותן בנו את רישומו  וכך אנחנו גם עוברים הכנה ממושכת לפגוש את מותנו. נכון, אדם אינו יודע את קיצו ותמיד יתכן שנפגוש את המוות הרבה יותר מוקדם מהצפוי. אבל, "כל עוד בלבב פנימה!"'" – התקווה! – מותר לנו לקוות שנזכה לעוד ועוד זמן בעולם הנפלא והנורא הזה בו אנו חיים. מה שבטוח – ואל לנו לדאוג בעניין זה – קיצנו יגיע!

שמעתי פעם הרצאה של פסיכולוג בשם לני רביץ בה אמר, שהוא חי כל יום כאילו זה יומו האחרון ומשתדל להנות מכל רגע שהוא עדיין בחיים.

זה רעיון שמתרגם את פחדי המוות לחשיבה חיובית ובונה.

לגישה זו יכולים להיות יתרונות ישומיים משמעותיים; ראוי שלא נסיים את יומנו כשאנחנו "ברוגז" עם מי שיקר ללבנו. שינה במצב רגשי כזה עלולה להיות טרופה ועם חלומות בהתאם, מה עוד, שאם חלילה לא נקום ממנה למחרת – כיצד אנחנו מסיימים פרשת קשרים משמעותיים? מותירים אדם פגוע ואשם?

ניתן גם לחשוב בנימה חיובית ולהסיק, שטוב נעשה אם נקפיד לומר ליקרים לנו שאנחנו אוהבים אותם, שהם אכן יקרים ללבנו ולנהוג בכך כמאמר חז"ל בפרקי אבות: "ואם לא עכשיו, אימתי?"

אמנם ד"ר רביץ הוא אמריקאי במוצאו, אבל למעשה הוא לא גילה את אמריקה!

חז"ל שחיברו את תפילת השחר: "מודה אני לפניך"'" כבר הצביעו על כך, שכל קיומנו אינו אלא נס ואם אדם שכב לישון ובבוקר קם לחיים – אין זה כלל מאורע מובן מאליו, אלא משהו מיוחד, שמחייב את האדם לחזור כל יום ולהודות לבוראו על כך.

נראה שפחדינו מפני הזיקנה וקירבתה לקיצנו, הביאו אותנו ליצור אין-סוף של בדיחות על מה שקורה לזקנים. כך, אנו מנצלים את ההומור להתמודדות עם החרדות.

אם כושרנו הגופני יורד עם הגיל, הזכרון הוא לא מה שהיה, כך הבריאות, כך הכוחות, כך הזריזות וכו' – אז בעצם עם הזמן יקרה לנו מה שקרה לקטר הקיטור הישן: "המלך מת, יחי המלך החדש!" ישאר אחרינו דור מפותח ומתקדם מאיתנו, שבשביל העולם שלו – כלומר, העולם של המחר – הוא גם יותר חכם ומוצלח מאיתנו!

 

06.09.05