חזרו החיילים האמריקאים מלחימתם האמיצה במלחמת העולם השניה, הקימו משפחות והיתה "התפרצות" של ילודה סמוך לכך.
מסתבר לי, שרבים ממכריי חוגגים כמוני את יום הולדתם הששים בשנה שהסתיימה ובזו הנוכחית. גם הורינו הצעירים ששרדו ממחנות ההשמדה, גם הם חזרו לחורבות בתיהם הבזוזים. רבים מהם נוכחו לדעת, שהם היחידים או כמעט היחידים – ששרדו מתוך משפחות גדולות וברוכות נפשות. נראה שבמהלך שנת 1945 ליקקו את פצעיהם הנוראים, החלימו ממחלות שונות ומשונות וחיפשו לחזור כמה שיותר מהר לאיזו שיגרה משקמת. כך, לקראת סוף אותה שנה ובמהלך זו שאחריה, נישאו וכך בשנים 1946 ו-1947 נולדנו אנחנו.
רבות נכתב כבר עלינו, על בני הדור השני של הניצולים. זוהו תסמונות הכוללות מוזרויות, שלא לומר – הפרעות אופייניות (אכן כוונתי למופרעויות!)
ביאליק שלח אותנו אל בית-המדרש כדי שנמצא בהם את מעיינות כוחות עמנו, שנתנו לנו את הנחישות והעוצמה לעמוד בתלאות שיצרו בני-אדם למעננו. כאשר מכונת ההשמדה עבדה, גם בתי-המדרש הפיזיים וגם הרוחניים – לא היו כנראה כל כך מאוכלסים.
נראה, שבצל המוות הרווח, נעורו יצריי החיים בעוצמות שרק הם יכולים לגייס כמותן. אנחנו, פירות הצמיחה מתוך האפר, אנחנו גודלנו כאוצרות נדירים. לא היינו משולים לפירות מובחרים הנארזים בעדינות ובהקפדה למשלוח יוקרתי; דמינו יותר לאותם זרעים, שמטופלים כאבנים יקרות, לשמרם מכל נגע ופגע. מעטים הוצבנו בעולם להורים מקווים וחרדים להמשכיותם הרבה יותר מכפי שטבע החי מכתיב. משהו מכל נטל ההשרדה שהושת עלינו, משהו מזה בוער בדמנו וסייע לנו להרחיק לכת על רקע ריקענו המורכב.
נמשלנו לנושאי הלפיד במרוץ השליחים אל העתיד. יותר משאנו נושאים את הלפיד, אנחנו הלפיד בעצמו.
ההורות היא כאש בוערת בעצמותינו. אש המבער הדוחף את צאצאינו למצות. אך היא גם האש האוכלת בנפשנו – בפחדים תהומיים המוסווים היטב כמעט גם מאיתנו: קיבלנו מהם במילים או באלם, שהעולם יכול להיות הרבה יותר נורא מכפי שדמיוננו יוכל כלל להעלות ולכן, דרושים מבצרי נפש לעמוד בחרדות ולהביע אופטימיות. משהו מזה בכל זאת ירשנו מהורינו הגיבורים האמיתיים.
12.01.07