הארנק נגנב!

יוצאים לכמה דקות מהחדר בעבודה וכשחוזרים – הארנק נעלם. יש את הנזק הכספי, צריך לדאוג להרבה תעודות שנעלמו עם הארנק ולבטל כרטיס אשראי. מגישים תלונה במשטרה לצורך אישור רשמי והדברים מסתדרים. מה שלא מסתדר זו עוגמת הנפש על מי ומה שאנו.

גדלתי במושב בו יכולנו לצאת לצרכניה לשעה או לשחק או לכל מטרה אחרת והדלת החיצונית היחידה שנסגרה מאחורינו היתה הדלת המרושתת למניעת כניסת זבובים. יכולנו להשאיר על השולחן את הכסף שהכנו ושנצטרך לקחתו איתנו מאוחר יותר. אנשים גרו בבתים משותפים בעיר ודלתם היתה פשוט פתוחה כדי לא להחמיץ שכנים עוברים גם לברכת שלום וגם למקרה שירצו להכנס להחליף כמה מילים על המתרחש.  אם הזדמן זר ונכנס זה היה בשביל לבקש כוס מים או לשאול על מישהו או משהו בסביבה.

אני מצייר תמונה קצת אידילית, שהרי גנבים היו תמיד וגם על שודדים שהתנפלו על ספינות בלב ים שמענו עוד מהדורות הרחוקים. אבל מה שתיארתי איננו בדיה, כך חיינו וכעת אני שואל עצמי: מה בעצם קרה לנו? משקיעים היום בחינוך פחות מבעבר? זה שהפסיקו להכות תלמידים וילדים עושה אותם פחות מחונכים? הרי לא נאמין בכך!

כמה נוכל להיות כפיתיים? להקפיד כל הזמן שדלת חדרנו במקום העבודה תהיה נעולה כשהוא ריק; להקפיד להכניס את תיקנו עם הארנק לארון נעול; לא להשאיר על השולחן את הסלולרי שלנו או כל דבר ערך אחר, שניתן להמירו במנת סמים. כל הזמן לחשוב במושגים פרנואידיים, שהנה מישהו יכנס ויחטוף את הפריט שווה המנה ונשאר בלעדיו?

יאמרו: מה נטפלת לגנבים? כולה רכוש! הנה פורצים לביתם של קשישים עריריים ופוגעים בהם עד כדי רציחתם. שמח שכל נזקך הוא רכוש וגופך בריא ושלם!!!

מן המפורסמות היא גישתו של ראש עירית ניו-יורק הקודם, שנקט מדיניות של אפס סובלנות לאלימות. זה פשוט עבד! צעיר חטף תיק מידי אשה ברחוב, ההנחיה היתה לא לשקוט ולא לנוח עד שיתפס ויענש על מעשהו. אין מדובר בדבר של מה בכך. זהו אקט אלים ומזעזע, שכסיפור הקומקום והקטר: "את אלו צריך להרוג כשהם קטנים!!!" אז איש לא מדבר חלילה על הריגת עבריינים אבל לא יתכן, שאזרח יגיע לתחנת המשטרה להגיש תלונה על גנבה וכל שעליו לעשות זה למלא טופס ולפרט מה נגנב כדי שיוכל לתבוע מחברת הביטוח או שתהיה לו אסמכתא להוציא תעודת-זהות חדשה או כל מסמך אחר שנגנב.

אכן, הבטחון האישי נפגע קשות. חוששים לעצור ברמזור כשהדלתות של הרכב אינן נעולות שמא הנהג/ת יתלשו ממושבם ויועפו החוצה ורכבם פשוט יעלם תוך שניות. נשמעת דפיקה בדלת כשאינך מצפה לאורח ואתה חושש שמא אם תפתח אותה תהדף פנימה באיום וחייך יהיו בסכנה. אם קפץ הפקק בארון החשמל בחדר המדרגות, אתה חושש לצאת לבדוק מה קרה כי כבר היו דברים מעולם.

רבים ודאי חוששים היום מבני עמנו יותר מאשר מאויבינו מבחוץ.

נכון שהנרקומן זקוק למנה היומית שלו, אבל גם אנחנו זקוקים לקצת שלווה נפשית ושפיות.

28.06.07