גם לגדולים מגיע!
נועה נכדתי הבכורה בת החמש מזנקת לתוך כיסא האוכל הגבוה, שנטע אחותה בת השנתיים ירשה ממנה. זה קורה בדיוק כשנטע בדרך לטפס על הכיסא. נטע מתחילה לצווח ולבכות וכל המבוגרים בסביבה ובכלל זה – הסבא המשכיל, נזעקים להושיע את הקטנה. אני מגייס את הטון הכי דידקטי וסבלני שאני יכול למצוא ברפרטואר הדבילי שלי ומסביר לנועה, שהיא הגדולה ומדוע שלא תיתן לאחותה לשבת בכיסא. רושם גדול על נועה זה לא בדיוק עושה.
סיימנו את תקרית הכיסא ונועה ניגשת לפסנתר, יושבת ומנגנת לכולנו (על העצבים!) שני כסאות עומדים דרך קבע ליד הפסנתר וכמובן שהקטנה מזדרזת לטפס על הכיסא הפנוי לצד אחותה היזמית. זו האחרונה מביעה מחאה, שכוללת דחיפות והכשלות. לי יש רעיון גאוני: "נועה את תנגני בצד שלך את טיפות הגשם ונטע בצד שלה את הרעמים. או שנטע תנגן את הפיל הגדול שהולך ביער ואת תנגני את הארנבת שרצה לקראתו" איזה יופי של יצירתיות של הסבא! נועה לא מתרשמת כלל: "עכשיו אני מנגנת ואני לא רוצה שהיא תפריע לי!"
דוגמאות יש למכביר והטפות המוסר והטונים הדדקטיים אינם מועילים וכנראה שגם פשוט אינם במקום!
כשקנו לקטנה מיטה חדשה של גדולים, הציעה הגדולה פשוט לתת לה את מיטתה שלה והיא רצתה לעצמה את החדשה. ברור, שההצעה לא התקבלה כי גם לנטע מגיע לקבל דברים חדשים. מדוע אם כן, שהגדולה תמיד תוותר ותתחשב? ויתורים רבים נעשו ועשתה גם בלי להישאל ובלי שמישהו ביקש ממנה. אולי מותר לה גם לרצות דברים ולא תמיד להכנע מייד לרצונה של הקטנה באותם דברים? נראה לי, שאנו נחלצים מהר מדי להגנה על הקטנים גם כשהדבר אינו מחוייב המציאות וזה גובל כבר בהגנת-יתר. נכון, זאת אני אומר כבן בכור, אבל – לא מקופח!
חלק מבניית סף תיסכול גבוה נעשה ע"י דחיית סיפוקים ואין שום רע בכך, שכאשר הגדולה בחרה בצעצוע או בפעילות מסויימת שאליה משתוקקת מייד הקטנה, שהקטנה תחכה קצת ותלמד להתחשב ולכבד את מי שקדמה לה ויתברר לה, ששום אסון באמת לא קורה.
אעבור להקשר אחר לחלוטין:
תכופות שמעתי בשיחות טיפוליות עם הורים משפטים כמו: "אני לא אכפת לי מעצמי, אני מוכנה לוותר על הכל ולא רוצה כלום לעצמי, העיקר שלילדים יהיה טוב!" אבות ובעיקר אמהות, חזרו וציינו באוזניי, שצפיותיהם מהחיים אפסיות ומצדם ירעבו ללחם ויחיו מנותקים מכל חברה ובלבד שיוכלו להעניק לילדיהם ושלילדים יהיה טוב.
תגובתי לאמירות אלו היתה: "לא יוכל להיות טוב לילדיך אם לך לא יהיה טוב. ילדים אינם רוצים הורה קרבן, הורה שמקריב עצמו למענם. חלק חשוב באושרם של ילדים נבנה על אושרם של הוריהם".
כאן לא הייתי מנסח את העקרון כ"גם לגדולים מותר", אלא הייתי מעדיף לנסח זאת כך: "לגדולים מגיע, גם למען הקטנים". הורה שדואג לעצמו ולרווחתו ולאושרו, מלא יותר ומסוגל יותר וזה מתבטא גם ביכולתו להעניק לילדיו.
היבט אחר:
אם יש מה שמונע מאדם בוגר להיראות בן גילו או למעלה ממנו, זו יכולתו לא לברוח מהילד שבו. אני נוהג לנסח זאת כך: "כן אני נראה צעיר לגילי פשוט כי אני – ילדותי". אז כדי להוריד את המשמעות השלילית מעדיפים לנסח: "התנהגות ילדית" ולא "ילדותית". כך או כך, גם לגדולים מותר להמשיך להיות ילדים וגם כאן אני מזמין אותנו להוויה זו. לא חייבים לאמץ את כל מאפייני הילדותיות, מותר לגלות אחריות ויכולת אמפטית ועוד כמה דברים טובים ובשלים; אבל, מותר גם לעשות מעשי קונדס (אני אוהב להסתתר מאחורי דלת החדר ולקרוא בכעס למי שבחוץ שיבוא כבר ובכניסתו לחדר הוא מוצא אותו רייק כמובן). טוב אינני קורא לכם להתנהג כמוני, בטח יש לכם רעיונות יותר בוגרים להיות ילדים (בתהליכים טיפוליים מדברים על "רגרסיה בשרות האני", אז זה דומה!!!)
12.12.06