במותם ציוו לנו את החיים

("כי האדם עץ השדה", דברים כ" 19; "ואומה תעמוד",  "מגש הכסף", נתן אלתרמן)

אדם כעץ ועם – כאיש.

אדם מאבד איבר ויש אשר קיומו נמשך לאריכות ימים. "מי שהלך הוא לא יאהב עוד לעולם", כמאמר המשורר ונוכל לומר על משקל זה: "מי שהלך הוא לא יכאב עוד לעולם". אמנם איבר שאיבדנו ולמדנו להסתדר בלעדיו, לא יכאיבנו עוד, אולם, מוכרת תופעת הפנטום ולכן גם קביעה זו איננה מדוייקת.

להצלת הגוף החי נחלצים חלקים ממנו ויש שהם אובדים לנצח ובלבד שקיומו יתמשך.

השכול הוא נכות אומתית נוסף להיותו טרגדיה משפחתית וקהילתית. אנשים, בעקר צעירים, נעלמים לפתע מקרב עמם ומותירים את העדרותם כגוף שנקטע ממנו איבר.

מתקבלת אומה נכה. משהו בסיסי בשלמות – הופר. קשה לעומד מנגד או מהצד שלא להבחין ואולי אף להזדעזע. אם לא לגלוש להזדהות-יתר ולבטא אמפטיה – אין ספק שזה קשה, קשה מאוד.

הזמן הופך את הלא רגיל למשהו מוכר, משהו פחות מפתיע ומצוי.

מה טעם חייו? נשאל. האם הנכה הזה מסוגל למצוא טעם בחייו כשחלק מהכלים הבסיסיים בקיומו – איננו? האם למרות מיגבלתו הוא מצליח להגיע למאמר משורר התהילים: "אוהב ימים לראות טוב"? (ל"ד, 13) ואולי נוכל גם לשאול: האם בגלל מיגבלתו הוא מלא כל כך את טעם החיים?

בהתיחס לשאלה בניסוח האחרון נכון יותר לשנות גם את נוסח האמירה: "כי במותם ציוו לנו את החיים" ולהוסיף באמירה זו: "את החיים בכבוד! באהבה! ברעות!"

את החלל שנוצר עם האבדן ראוי למלא בערך, הוא לא יכול להשאר ריק סתמי שמתאמצים לשאוב לתוכו זכרונות בלבד. קול דמי אחינו היקרים צועקים אלינו מתוך האדמה והם קוראים לנו לחיות חיים טובים, חיי שמחה, חיים שיש בהם אהבה והתחשבות ונתינה כי קיומנו יקר לאין ערוך אחרי לכתם מאיתנו אך ורק כדי להבטיח את המשך קיומנו הטוב ביותר. אין לנו דרך נכונה יותר לכבד את זכרם ולשמר את המשך קיומם בתוכנו.

(נכתב לכבוד יום ירושלים)

 

25.05.06