על עיוורים ו"פוקח עיוורים"

בפורום חברתי של עיוורים ולקויי-ראייה, בו גם אני חבר, התפתח דיון מעניין. הוצג בפורום מחקר אוסטרלי בו זכתה נחקרת לחוויה של ראייה בעזרת עין ביונית. הנושא גירה דיון בשאלת מידת רצונם של עיוורים, בעיקר – מלידה, להפוך לרואים.

אם נשאל אדם מן היישוב לדעתו, פרט למעטים, כך אני סבור, שיגידו, שמה שיש לראות בלאו-הכי לא שווה כלום ולכן עדיף לא לראות, פרט להם, יסכימו כולם שזו משאלת לב ראשונה במעלה של אדם עיוור.

יש מי שאמר, שמעולם לא ראה והוא רגיל לחיות בלא ראייה ואילו התאפשר לו להנתח, היה רוצה לחשוב על כך ואינו בטוח שהיה רוצה בכך.

דברים אלו התקבלו כתגובת השועל לענבים שקצרה ידו להשיגם והכריז שהם בכלל חמוצים. כלומר, ודאי שירצה לזכות בראייה אך החשש מפני התעוררות ציפיה זו וגודל האכזבה מאי הגשמתה כה גדול, שמוטב לו שלא לרצות בכך כלל.

הבעתי דעתי, שהסבר זה נראה הגיוני ואף מקצועי, אך קיים חשש שנח להאחז בו בגלל ראייתנו השיפוטית. ברור לנו, שאילו היינו במקומו של העיוור הזה מלידה, אנחנו לא היינו מהססים לזכות בראייה ואין לנו שום ספק, שכך היינו מרגישים וחושבים. אבל, איננו במקומו ו"הלבשת" גישתנו עליו היא בחזקת חוסר כבוד לפרטיותו ועצמיותו.

גבר יהודי מתפלל: ,ברוך… שלא עשני אשה" והאשה אומרת בתפילתה: "ברוך… שעשני כרצונו" נוכל לומר, שהגבר המתפלל מעדיף את "בזיעת אפך תאכל לחם" מאשר את "בעצב תלדי בנים". אני נזקק לדוגמה זו בהקשר של השאלה הנוגעת במידת שביעות רצונו של אדם ממצבו וממי שהוא.

בהקשר לכך, ניתן לגעת בנושא ההומו-סקסואליות. עדיין בתוכנו לא מעטים שאינם מסוגלים להבין מדוע עלם "יאמץ לעצמו" גינוני עלמה ויחפש לו קשרים עם בני מינו בהזקקו לגבר כבן-זוג. כך גם המקבילה הנשית.

נראה לי, שחלק מאי הבנת התופעה קשור לתפיסה, שאדם צריך להיות מרוצה ממה שיש לו וממי שהוא ומה לו לשאוף להיות שונה? גבר הוא גבר ואשה היא אשה ובדרך כלל הגבולות ברורים ומדוע לחצותם?

האמונה גם היא ממלאת תפקיד בתפיסותינו ובעמדות שלנו. אי קבלת הדין באהבה עלולה להשתמע כהתרסה נגד הבורא. על האדם להודות על ה"רע" כעל הטוב ולשמוח בחלקו. אם מצבי הוא רצון הבורא, מי אני שאגיד שמעשהו פגום? אדרבא, למדו להכיר את סגולותיי ותגלו שהנברא בצלם כשהוא עיוור, איננו נופל במאום כבן-אדם מרעהו הרואה.

בחיים אנו מכירים מאזנים מכל הסוגים. אנו נוהגים לומר, שאין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע וכן, שלכל דבר שמרוויחים, יש מחיר. יתכן, שגם משהו מתפיסות אלו משפיע על עמדות של בני-אדם לגבי סיכוי לשנות משהו דרסטי במצבם, הגם שהשינוי נתפס בדרך כלל כחיובי מאין כמוהו.

ודאי, שמי שנולד עיוור, לא בחר בכך. אבל, משנולד, הוא בונה לו עולם פנימי הנשען על הסביבה, שאיש זולתו לא זכה בו. "אני זה אני!" נאמר באחד משירי הילדים. יש בזה כבוד מיוחד לייחודיותו של האדם ושום דבר טכני חיצוני, לא יכול למחוק זאת. בחיבורים שונים שלי כבר הדגשתי את המיוחד בתפקודם של עיוורים עד כי הכחשתי שאיננו רואים. ציינתי, שאנחנו רואים, אבל – אחרת.

עיוורון הוא רק מאפיין אחד במצבו של אדם וכמובן שאני עוסק כאן בנכות בכלל. מי שנולד עיוור והסתגל ומתפקד, יצר איזו הרמוניה המכילה את העדר הראייה. אני משער, שדיבורים על הפיכתו לאדם רואה אינם נתפסים אצלו בהכרח רק כקבלת מתנה נפלאה, אלא גם, כאיום לזעזע את ההרמוניה הזו. אפשר אם כן להבין תגובה כמו: "אינני יודע אם ארצה לעבור ניתוח כדי שאוכל לראות, אני ארצה לחשוב על כך".

"אם כך או כך, אם כך או כך" אומר השיר, ובכן, עיוור או רואה, אושרו של אדם ודאי אינו תלוי בשאלת הראייה או אי הראייה.תארו לכם, שעד היום איש לא דרש ממני לנהוג עבורו, אני יודע שלא ירחק היום שלא אוכל להתחמק יותר בתירוץ שאינני רואה, אבל בינתים – תמיד נוהגים בשבילי.

 

03.09.12