תסקיר על בעיות ניידות של העיוורים בארץ
הרקע:
בישראל חיים כ- 8,000 עיוורים (שימו לב לתאריך המסמך, היום יש פי 3 – בשנת 2016); עוד נתונים השתנו עם הזמן, שברשותם תעודת עיוור, אשר הונפקה להם ע"י משרד הרווחה.
הקריטריונים לפיהם מוגדר אדם כעיוור ע"פ החוק, כוללים: העדר ראיה מוחלט וכן קיומם של שרידי ראיה קלושים. רוב העיוורים בארץ הם קשישים – אנשים שעלו ארצה בעליה ההמונית בשנות ה- 50 וכבר אז היו בוגרים. כ- 7% מהעיוורים, שוקמו במסגרות תעסוקה רגילות וכאחוז הזה מועסקים במועדוני תעסוקה ובמפעלים מוגנים, שהוקמו במיוחד עבורם ומנוהלים ע"י האגודות למען העיוור.
ישנם קרוב ל- 400 ילדים עיוורים הנמצאים במסגרות חינוכיות רגילות ומיוחדות. רוב העיוורים העובדים בשוק העבודה הרגיל, משתכרים מעט. כולם – אינם מוכרים כנכים ע"פ חוק נכות כללית, כי אינם נעדרי כושר השתכרות.
ניידות העיוור הבוגר והקשיש:
עד כה אין מכירים בעיוור כבעל קושי רב בניידות ולכן, לא כוללים אותו בכלל מנועי ההליכה, שזכאים לסיוע מתאים מהמוסד לביטוח לאומי. הנימוק שמשתמשים בו הוא, שרגליו של העיוור מתפקדות ולכן אין לו בעיות ניידות.
לאחר מאבק ממושך, שניהל ציבור העיוורים ושבעקבותיו מינה בשעתו השר כץ ועדה בראשות הפרופסור מרגוליס (שהכינה דו"ח מסכם והמלצות) – הוחלט לשלם לעיוורים מוחלטים, או כמעט מוחלטים, דמי ליווי חודשיים שהיום הם בשיעור של כ- 60 ש"ח בחודש. עיוור בוגר שאינו עובד, מקבל רק מחצית הסכום. העיוורים הקשישים אינם מקבלים דמי ליווי. מטרת דמי הליווי, היא לאפשר לעיוור לשכור שרותי מלווה למשימות בהן הוא זקוק לעזרת אדם רואה (מילוי טפסים, קריאת מכתב, ליווי למוסדות רפואיים, סידורים בבנק). כן הם מיועדים לאפשר לו נסיעה במונית בתנאי אקלים קשים או למקומות שמסוכן במיוחד לגשת אליהם ברגל וכיוצא בזה.
ברור, שלמטרות כגון אלה, הסכום החודשי המשולם הוא קטן מאד. כאמור, דווקא העיוור הקשיש, שלעתים הוא גם בודד ומבודד בקהילה, אינו מקבל שום התייחסות לצרכיו בלווי, כדי לאפשר לו להגיע, למשל לקופת חולים, לצאת לשעה קלה מהבית ולו רק לצורך חילוץ עצמותיו ומעט תנועה באוויר הצח.
העיוורים כמנועי הליכה:
למעשה מרבית מנועי ההליכה, שזכאים לקצבת ניידות, ניידים באמצעות קביים או כסאות גלגלים.
איש עיוור שרגליו בריאות, מתקשה תכופות בהליכתו ומסתכן מאד גם אם הוא הגיע למה שמכונה עצמאות בניידות, באמצעות מקל הליכה או כלב נחייה. בסביבה בלתי מוכרת לעיוור, סכנת החבלות בעיקר בראש ובפנים (מכשולי גובה) היא רצינית ושכיחה.
אך הסכנות רבות ויומיומיות גם בסביבה מוכרת: עיוור המהלך ברחוב, חשוף יותר לסכנת מעידה ולנפילה עקב תווי קרקע משובש (חורים במדרכות, מרצפות מתנדנדות, גומות סביב עצים, נוזל גורם החלקה). הוא נתקל בפחי האשפה המפוזרים על המדרכות ובכלי רכב רבים שחונים על המדרכה. תכופות נתקלים בו עוברים ושבים הנחפזים בדרכם, כאשר שכיח מאד מצב בו מופל המקל מידי העיוור או שמעקמים אותו עד כדי שבירתו. גזעים מתפצלים, ענפי עץ שצונחים מטה, סוככי בד מצלים בחזית בתי עסק; כל אלה מכשולים המסכנים את העיוור הנייד לכאורה.
סכנות אלה ונוספות להן, הביאו לכך שהעיוורים נוטים להמנע מלצאת מבתיהם לרחובות, אלא לצרכים חיוניים או בחברת מלווה רואה. למותר להדגיש את חוסר האונים של הורה עיוור, במיוחד כשהוא אחד מזוג הורים עיוורים – כאשר עליו לקחת תינוק לטיפת חלב למשל.
עובדה היא שחברות הביטוח מסרבות לבטח עיוורים נגד תאונות אישיות בטענה, שעיוור מועד לתאונה הרבה יותר מאדם רואה. לצערנו, ניכר האחוז הגבוה של עיוורים הולכי רגל שנפגעו בארץ בתאונות דרכים, לעומת אחוז הנפגעים באוכלוסיית הרואים.
בעיות נלוות בתחום הניידות:
ניידות העיוור בתנאי אקלים קשים:
כשיורדים גשמים, כשנושבות רוחות חזקות, וכן כאשר הטמפרטורות נמוכות, נוסף קושי על העיוור ההולך בחוץ. שימוש במטריה, עלול לסכן עוברים ושבים וממילא לא תחזיק מטריה מעמד בהיתקלויות השכיחות בעצמים שבדרך.
רוחות חזקות פוגעות ביכולתו של העיוור להקשיב למתרחש סביבו, לצורך התמצאותו בדרך. הגנה על אוזניו מפני הקור, גם היא לא באה בחשבון מפני שעיקר התמצאותו בשטח מבוססת על השמיעה.
ידיים הנתונות בכפפות או ידיים חשופות וקרות – פוגעות בחוש המישוש ומקשות מאד על השימוש במקל. כל אלה מעלים את הזדקקותו של העיוור למוניות ולמלווים.
קושי בנשיאת חפצים ברחוב:
כשעיוור הולך עם מקל או כלב, אחת מידיו אוחזת בעזר הניידות וכך הוא מוגבל לשאת חפצים ביד אחת בלבד. הדבר מוסיף קושי על קשיי הליכתו ומגדיל צרכיו להעזר במונית או במלווה.
סיוע בעריכת קניות:
עם המעבר מחנויות מכולת שכונתיות ובתי מסחר זעירים, למרכולים ולמרכזי מסחר גדולים, מוצא עצמו העיוור חסר אונים בנושא עריכת קניות. לרכישת ביגוד ולקניות שמחייבות ראיה, נזקק העיוור לעזרת אדם רואה גם בעבר. אך השינוי שצוין לעיל מחייבו להעזר בלווי של איש רואה, אפילו לרכישת מוצרי יסוד יומיומיים. מבחינה זו מוגבל העיוור הרבה יותר מנכה רגליים רואה. זה נכון גם כשמדובר בעיוור המוכיח הסתגלות טובה בתחומים רבים.
אי- היכולת לתפקד כקונה, גם אם העיוור מסוגל להגיע בכוחות עצמו לבית המסחר – מציינת למעשה מגבלת ניידות חמורה. בתוך המעברים בסופרמרקט, משולל העיוור כושר ניידות באופן מוחלט.
בלאי ביגוד ומשקפיים בשעת הליכה:
ריבוי ההיתקלויות במכשולים שבדרך מגדיל מאד את בלאי הביגוד כתוצאה מקריעה ומהכתמה של הבגדים. גם בלאי הנעליים גדול במיוחד. רבים העיוורים המרכיבים משקפי שמש לצרכים אסטטיים, שאינם כמובן מותרות לגביהם. משקפיים עם עדשות זכוכית מסוכנות במקרה של שבירה כשנתקלים במכשול. לכן חיונית רכישת משקפיים עם מסגרת חזקה במיוחד ועדשות מחומר פלסטי, שהינם יקרים יותר. יש להדגיש, כי השימוש במשקפי השמש הינו יומיומי ובמרבית שעות היום.
לסיכום:
רובם המכריע של העיוורים בארץ אינם מסוגלים לצאת לבד מביתם. גם אותם מאות עיוורים המהלכים בעזרת מקל הליכה או כלב נחיה, אינם למעשה מנועי הליכה פחות ממרבית הנכים הכלולים בהגדרה זו.
מבחינת ההוצאה הכספית לצרכי ניידות וההוצאות הנלוות שתוארו לעיל – מוטל על העיוור נטל גדול עוד יותר מאשר על רואה נכה רגליים. הגיע הזמן שקובעי מדיניות הרווחה בארץ, יתנו דעתם לצרכים הבסיסיים של העיוורים ויעזרו להם לצאת בקרב החברה הרואה בלא להסתכן או להיאלץ להכלא בביתם.
העיוורים תובעים להכיר בהם כמנועי הליכה הזכאים לקצבת ניידות לשם מימון צרכיהם השונים בתחום זה. נושא הניידות של העיוור חייב לקבל מענה במסגרת שרותיו של המוסד לביטוח לאומי.
01.01.87