הילדים לא מתקשרים
יחסי הגומלין בין בני זוג הם דבר מורכב. נראה כי סבוכים מהם יחסי הגומלין בין הורים וילדים. זה נכון כשהילדים קטינים ונראה כך גם כשהילדים בוגרים. אני לא טוב בלספר בדיחות, לכן אתיחס רק לתוכנה של בדיחה בה בן מתקשר לאמו הזקנה והיא מציינת שלא אכלה כבר ימים רבים וכשהבן תוהה ושואל מדוע, היא משיבה, שחיכתה לטלפון שלו ולא רצתה להיות עם פה מלא כשיתקשר סוף סוף.
כשהילדים מתבגרים ועוזבים את הקן, יש הורים רבים שמתרשמים, שילדיהם נזכרים בהם רק כשהם צריכים אותם. כשהם זקוקים לכסף או עזרה אז הם זוכרים את הוריהם המזדקנים. כיוון שכולנו חיים עם צרכים, אך טבעי הוא שנחפש מישהו כשעולה בנו או אצלנו צורך והוא עשוי לתת מענה לצורך הזה. כולנו מסתכלים על העולם דרך משקפינו שלנו – בהשפעת דעותינו ותפיסותינו – אז פנייה של ילדנו בכל עניין, תוביל את ההורה המאשים ב"צרכנות", למצוא את ההסבר המתאים מדוע הבת או הבן פתאום נזכרו להתקשר. אם יש לו, להורה, ספק בחשדו, ודאי שלא יזדרז הוא להתקשר ולשמר את הקשר עם ילדו, מוטב לו להמתין ולראות האם אכן זה האחרון יזכר בו לפתע כשיצטרך משהו.
לא עובר זמן רב עד שההורה מסתובב מקופח ומאוכזב מילדיו הלא מתחשבים וה"אגואיסטים", אלו שלא אכפת להם באמת ממנו ושמבחינתם יכול היה כבר להרפות אחיזתו בירושה כדי שיהנו ממנה הם.
כבר ציינתי, שברור שמדובר במערכת יחסים מורכבת מאד. אגע בכמה הבטים שכדאי לשים אליהם לב:
כשלון חינוכי – נצא מהנחה, שההורה צודק בטענתו, שילדיו אינם יודעים כיבוד אב ואם מה הוא, שהם חסרי התחשבות וחלשים בכלל ביחסי אנוש. בבואו בטענות אליהם, ראוי שיזכור על אילו ברכיים חונכו שנים רבות. אם ילדיו בלתי מחונכים, אולי גם לו, למחנכם הראשי, יש חלק בכך? זה אם נלך בכיוון של האשמות.
צפיות סבירות – בכתבי על "לתת ולהעניק" עסקתי ברעיון, שהענקת הורה היא בגדר נתינה בלא ציפיה לקבלת תמורה ישירה לעצמו. די לו להורה, שילדיו יעניקו לילדיהם שלהם כמו שזכו לקבל ממנו. אין זה אומר שלילדים אין שום מחויבות כלפי הוריהם. ודאי שהם נתבעים ליחסי גומלין הוגנים בהם תמורת יחסו של ההורה גם הם מצופים להתייחס בהתאם. אך עדיין אין זו מערכת יחסי גומלין סימטרית. ההורה תמיד מבוגר ומנוסה יותר וזה מטיל עליו אחריות הורית הכוללת שימוש מודל לצאצאיו. כך, אם לא שומרים על קשר בתדירות המספקת את ההורה, הוא יכול ליזום התקשרות ולא להכנס לשום סוג של התחשבנות.
יטען הורה: "אז אני מתקשר אליהם ורוצה לשוחח ואני מרגיש קוצר רוח מצדם ורצון לסיים את השיחה, כאילו שהטלפון שלי פשוט מפריע להם". יפה, הורה רגיש וער לתגובות של ילדיו, כולל – הסמויות והעקיפות. אכן לא נעים. מה קרה, שהדמות המרכזית בחייו של אותם בת או בן, שבילדותם היתה כמעט כל עולמם, מה הביא להסתייגות או לאיבוד ענין או לשיעמום אותם מזהה היום ההורה בפנותו אליהם? שוב אני שולח את ההורה לבדוק עצמו.
שונות בהתייחסות – מילא, שאני מטריח את ההורה, כנ"ל, אבל מה אם קשריו עם מי מילדיו מצויינים ואילו עם אחר או אחרים נראים כמתואר לעיל? גם אז על ההורה לחפש בו אשם ולראות עצמו אחראי? מה, אין סתם "בן סורר ומורה, לא שומע בקול אביו ואמו"?
לדעתי, שונות זו אינה משנה כלל את כיוון הפתרון שאני מכוון אליו. כל עניין ההאשמה והטענות פסול מעיקרו. מה עוזרות בכלל אשמה או האשמה? לא האשמת הילדים תעזור ולא האשמת ההורה. מה שכן עשוי לקדם זו ההחלטה ליזום ולחפש דרך לשנות את המצב המתסכל. הורה שירצה להיות צודק, יוכל לנסות לשכנע בעוד ועוד דוגמאות, עד כמה ילדיו בלתי מחונכים, בלתי הוגנים, לא בני-אדם. אם כך הם יעשה בתארו התנהגותם, הרי ברור שהוא צודק, כך הוא נשאר צודק ולבד! אם יש לו מסילות ללבב ילדיו, יוכל ליזום שיחה פתוחה ולבטא רגשותיו ולהביע משאלתו לקשר הדוק יותר ביניהם. אם בשיחה כזו הוא עלול להופיע כמקופח ומאוכזב וכועס ומאשים, מוטב לו שיפנה לבקש עזרת איש מקצוע, איתו יברר רגשותיו ויתכנן צעדיו להשגת שינוי במצב. יתכנו מצבים בהם מטפלים ימליצו גם על מפגשים משותפים של ההורה וילד או ילדיו הבוגרים לליבון יחסיהם. כאשר נמנעים מלנסות לשפר את היחסים, משלמים מחירים ולא תמיד אפשר לקבוע מי מהצדדים משלם מחיר כבד יותר. עדיין, לדעתי, האינטרס של ההורה לשפר את מערכת היחסים עם ילדיו גדול יותר כי בדרך הטבע, המגמה היא שהילדים הופכים הורים להוריהם וכדאי לו ל"ילד הזקן" להיות ביחסים טובים עם "ילדיו/הוריו".
כתב מיכאל פ
05.04.11