צרות עם החמות ו/או החם
לא לספר כאן בדיחות על החמיות אני בא. טוב שההומור בא להקל עלינו בנסיבות לא נוחות לעתים ואף כואבות ומרגיזות מאד. אינני מעוניין להכנס כאן לסיבתיות ולגורמים, שיוצרים לעתים אוירת עימות ועוינות בין ילדים להוריהם שלהם ובינם לבין הורה או הורים של בנות ובני זוגם. בחלק ממורכבות הנושא נגעתי מעט במאמרי: "הורותנו להורינו", שבמדור זה עצמו.
ארצה לנסות לסייע במקרים בהם נוצרים חיכוכים והתרגזויות עם הורי בני-זוגנו, ארועים ואוירה, שיש להם בד"כ השפעה חזקה ומכאיבה בשל הקירבה המשפחתית על כל המשתמע מיחסים כאלו.
כמו שאומרים: אצל ההורים, ילדיהם הם תמיד ילדים! רצוי שזה יהיה נכון רק מבחינות נוחות לנו ושלא יבוא לביטוי במה שלא נח לנו. אבל מי בדיוק שואל אותנו?
הורי אחד מאתנו מגיעים אלינו לביקור, או שאנו מגיעים אליהם. לפעמים מי מההורים ניכר בחוסר גבולותיו ומסוגל להעיר הערות פולשניות או מדכאות, מותח ביקורת בצורה מעליבה ויש אשר גם יבוא ממש בטענות. כשזה קורה לנו מהורינו שלנו, מילא, היה לנו בערך כל אורך חיינו עד כה כדי להכירם ולדעת מה ניתן לצפות מהם ולמה עלינו להתכונן והיכן עלינו להבליג. אולם, כשהורי בני-זוגנו נוהגים כך בנו, ממש קשה לקבל זאת ולהשלים עם כך ומדוע שנבליג?
מערכת יחסים בין בני-אדם נבנית ומתעצבת; תחילה נוצרת היכרות ועם הזמן היא מעמיקה ודעתנו על זולתנו הולכת ומתגבשת. עם השנים אנו לומדים אפוא להכיר היטב את הורי בני-זוגנו. לבטח כבר הערנו בטקט על מה שלא מקובל עלינו ויש אשר גם הבענו כעס ואכזבה על אמירות או עשייה שהם, שלא נראו לנו וזאת בלשון המעטה. ניתן להניח, שיש דברים, שהערנו וביקשנו ודרשנו ותבענו – וראינו שינויים לטובה; אך יש גם דברים שלא השתנו ושאנו ממשיכים לסבול מהם כבר שנים. לאדם שאיננו סובלים יש לנו אופציה פשוטה: לא התחתנו איתו! אבל עם הורי בני-זוגנו זה שונה, כן התחתנו בהם כי בהינשאנו לצאצאם – הפכנו בני משפחה. אפשר לפרק קרבת משפחה אבל לא תמיד זה כדאי. כשחיינו עם בני-זוגנו דומים יותר לגהינום מאשר לגן-עדן, לא מעט בוחרים ללכת לרבנות. קשה יותר לבחור אופציה זו כשמצליחים להסתגל לבני-זוגנו ואף שבעים רצון ומאושרים בקשר איתם ומה שמעיב ופוגע זה מי שבזכותם יש לנו את בן/בת-הזוג האלו – הוריהם!
אז מי יעשה סדר עם הורי בן/בת-זוגנו? מי זה שיקרא להם לסדר? מי יעיר ומי יטען ומי יתבע ומי יאסור?
לדעתי עיקר האחריות כדאי שיקחו ילדיהם – בנם או בתם. אלו הוריכם וכאמור, אתם מיטיבים להכירם יותר מבני זוגכם ויש לקוות, שבמהלך חייכם למדתם כיצד ניתן לשכנעם, "לחנכם", להביאם ליתר התחשבות ולשינוי התנהגות והתיחסות. במובן מסויים, הבת או הבן אחראים להוריהם יותר מאחרים, בכל הנוגע למערכת הזוגית שלנו. אין זה אומר שבני הזוג צריכים להמנע מלתקשר סביב משברים וקשיים עם הורי בני-זוגם. כל אחד מאתנו אחראי למערכת היחסים שהוא בונה עם זולתו ולא הייתי מוציא מכלל זה את קשרינו עם החם או החמות שלנו. נראה לי, שמדובר בהבדלי עוצמה ואינטנסיביות בעיקר. בכל מקרה, ראוי לזכור, שתמיד מדובר באנשים מבוגרים מאתנו ופרט לחובה לנהוג בכל אדם בכבוד המגיע לו, יש כאן תוספת מחוייבות שתרבותנו ודתנו מחייבות אותנו כלפי מבוגרים וקשישים. זה לא רק יותר ראוי ויפה, בד"כ זה גם הרבה יותר משתלם!
אז איך מתמודדים בכל זאת עם הקשיים שתיארתי לעייל?
ברור שמה שניתן לשנות לטובה, כדאי להשקיע בו ולהתאמץ ולראות פרי בעמלנו. אולם, מה שמרגיז וכואב שוב ושוב ונראה שפשוט אין עם מי לדבר, עיקר העבודה יש לעשות בגישתנו שלנו למציאות עגומה זו. אפשר למשל לדלל ביקורים ולצמצם מגעים וכך להפוך את רגעי הכאב לנדירים ומעטים יותר. אפשר גם להחליט, שמדובר בבעייתיות שלא נובעת מאתנו ולכן, לא רק שלא נגיב בכעס ובעוקצנות ובבכי, אלא, נמנע לחלוטין מתגובה כלשהי כשנראה לנו שהדברים אינם במקום ואינם ראויים להתיחסותנו. ניתן גם להגיב בצורה עניינית ולציין למשל: "דבריך אלו פגעו בי וכואבים לי ואני בוחר שלא להשיב עליהם" או: "לא נעים לי לשמוע זאת אבל אינני רוצה לתרום להעכרת האוירה או היחסים בינינו (אני בטוח שתמצאו ניסוחים טובים מאלו, רציתי רק להמחיש את הרעיון).
ציינתי את הצורך בשינוי גישתנו. קבלת אנשים כמו שהם והפחתת סכנת האכזבה שלנו מהם, קשורה לרמת צפיותינו מהם ועד כמה אנחנו מציאותיים ביחס אליהם. אם הוא תמיד אומר או עושה כך וכך, אז בעצם זה לא חדש וכמה זמן עוד יקח לנו לדאוג שזה ישתנה או לקבל אותו כמו שהוא? אכן, אנו זקוקים לכח ותבונה לקבל ולהשלים עם מה שאיננו מצליחים לשנותו. הזמן נוקף והיום שעובר לא ישוב לעולם ולכן, לא כדאי שנחשוב במושגים, שאולי פעם יהיה יותר טוב. כדאי, שפשוט נעשה הכל כדי שעכשיו יהיה לנו יותר טוב והכל, כולל בתוכו גם מאמצים שלנו לתרום לפתרון.
(בהקשר זה אזמינכם לקרוא מה שכתבתי במדור: "הרהורים על" תחת השם: "נעשיתי מפויסת").
03.11.06