נפש מסוכסכת
שמעתי הרצאה מפי יוסי שלו, בה דובר על שליטה בכעסים. המרצה שאל: אם מישהו נוהג איתנו בטיפשות, מדוע שאנחנו נסבול? טיפשותם של אחרים עלולה להכעיסנו ואז אנחנו משלמים את כל המחירים של הכעס הזה.
הדברים נכוחים בלי ספק ובכל זאת לא צריך הרבה כדי להביאנו לכלל כעס: נהג חותך אותנו, אדם עוקף אותנו בתור, מישהו פולש לפרטיותנו ועוד ועוד.
די בחריגה מנורמות התנהגות פשוטות וכבר אי הענות לצפיותינו – מובילה לאכזבה ולכעסים. אז מה לנו כי נלין, כאשר ראשי המצופים בעולמנו – מאכזבים? משחר ינקותנו מתרכזות צפיותינו מהעולם בנציגיו הראשיים והברורים כלפינו, בהורינו. רבות נאמר ונכתב על המקום המרכזי של האם בעיקר, בעולמו של התינוק וכעוצמת הצפיות ממנה, כן עומק האכזבה והכאב על מה שלא מקבל מענה מספק. האם הממשית, לא תוכל לעולם למלא אלא חלק בלבד מים הצפיות של צאצאיה. את הקונפליקט הטבעי בין עקרון ההנאה לעקרון הממשות/מציאות – כבר תיאר פרויד בהרחבה.
ככל שהאדם שמצפים ממנו מוכר וקרוב אלינו, כן גדולה אכזבתנו מהעדר המענים לצפיותינו ממנו. ברור שכגודל הצפיות גודל האכזבה והכאב על שאינן מתמלאות; פחות מצפים מאדם זר לנו ולכן גם פחות כואבים את הימנעותו ואי עמידתו במצופה ממנו.
אנו סוחבים בתוכנו מילדותנו אכזבות מהורינו גם כשאינם דלי רגשות ונעדרי חום כלפינו ועל אחת כמה וכמה, כאשר חוינו מהם דחייה ואף התעללות. אם אותם צעירים שהפכו להיות הורינו, אינם מסוגלים להעניק חום ואהבה, אם קדירתם ריקה (בגלל מה שהם עצמם לא קיבלו או מה שחוו בילדותם הם) – אין פלא שקיבלנו או לא קיבלנו מהם כל מה שעברנו איתם הכיל.
נבוני דבר מציעים את האמירה: "להבין, פירושו לסלוח!" אנו נקראים אם כן לחקור ולדרוש לעברם של ספקינו המאכזבים וללמוד על הגורמים העמוקים שהובילו הורים לאי תיפקוד הורי כה ברור ומובהק, לדעתנו. אם נבין לנפשם השסועה והרעבה, ייקל עלינו להבין את החסר שגילינו בה כלפינו ואז אולי נגנה אותם פחות או שסליחתנו תהיה מלאה. מה שמתבקש מאיתנו זה הרבה אמפטיה ורוחב לב וסובלנות והבלגה ובגרות ו… כל כך הרבה מצופה מאיתנו כלפיהם וזאת על רקע המעט כל כך שלדעתנו קיבלנו דווקא מהם.
כל זאת לאור החשש העמוק והכבד, שלצד סגולות טובות שירשנו מהורינו (אולי במראה, אולי באינטליגנציה, אולי בזריזות, אולי בקסם האישי"'), גדול פחדנו שמא אנו דומים או נדמה להם בחסרונותיהם הקשים בעינינו. אם כל כך מגונים בעינינו נושאי המיטענים הלא אהודים עלינו ואם אולי משהו מכל זה התגנב לתוכנו – הסיכסוך עובר מלהיות בינם לבינינו אל – תוכנו! מהם אולי אוכל לירחוק ולהמלט אבל מעצמי? לאן אברח?
דרך מקובלת ומוכרת לבריחה כזו היא תגובת ההיפוך – האנטי מודל: אני אהיה בדיוק הפוך מהוריי; הם לא נתנו אהבה? אני אעניק אהבה! הם היכו אותי? אני לא אנהג כלל באלימות! הם לא כיבדו את פרטיותי? אכבד את פרטיות ילדיי! הם מיעטו במתן חום ובמגע? אני ארבה לחבק ולהעניק אהבה!
החלטות טובות ונבונות ואף מועילות אלא ששוב עקרון ההנאה ואוקינוס הצפיות של ילדינו פוגש את עקרון הממשות ומגבלות המציאות של עולמנו. והשאלה היא, עד כמה נצליח אכן להיטיב דרכינו למען צאצאינו ולמען עצמנו?
הורות היא מקצוע קשה, אולי מהקשים שבמקצועות והיא נלמדת בעיקר דרך המודלינג. הורות דורשת את כל כוחות הנפש (והגוף) שביכולתנו לגייס. אשר על כן, טוב לפנות את נפשנו ואת מעינינו לטובתה. פנייות כזו מחייבת טיהור הנפש וזיכוך הרגשות מהמשקעים הכבדים של הכעס והשנאה כלפי שורשינו/מקורותינו. כדאי לנו לחתור ולחפש ולהכיר ולהבין לעומק הקשיים בהם גידלו אותנו הורינו – ואם נוכל להגיע לסליחה על רקע הבנה זו, אנו נהיה המורווחים הראשונים מכך. ברור שזה לא קל אבל ממתי עלה בכלל בדעתנו שהחיים הם קלים?
08.04.06