עוד כמעט ארבעה חודשים לגיל 70 ואני יושב וסוקר לאחור את חיי. מעין ספירת מלאי ומדובר במלאי רציני! נראה, שבמקביל לצבירת הטובין בה אני מצטיין למדיי ("אולי אצטרך פעם את הבורג הזה?"), נצברו כמובן חוויות ועוד ועוד נכסים.
מסתכל על עצמי וחושב: זה אני הילד שרץ יחף בתחתונים וציצית במושב? אני זה שעמד וראה איך מקימים קיר בלוקים ולפתע נסוגו הבנאים וחתיכת קיר טרי נפלה ארצה וצריך היה לחזור ולבנותו? אני הילד שראה נחשים ארסיים בטבע ומרבדים של כלניות אדומות ונרקיסים ורקפות וגם קטפתי מלוא החופניים להביא לאימא? (מי ידע אז משהו על פרחים מוגנים). אני זה שהסתכל לשמיים וראה קשת מרהיבה בענן, ערימות עננים שנראו כהרים וכעולמות בפני עצמם? בגן דחפתי את הגננת, שנפלה וברחתי ולא הרשו לי לחזור לגן כמה ימים.
הלכתי להביא בכד חלב מהרפת ובדרך הביתה מעדתי והכול נשפך ובכיתי ובכיתי. שיחקתי בגפרורים מאחורי הלול וכמעט העליתי אותו באש.
עוד טרם מלאו לי 6 שנים כבר ישבתי על ספסל בכיתה א ולמדתי קרוא וכתוב ואז סיפור פציעתי בפורים, שכבר סופר בחיבורים שונים שלי.
בהמשך הגעתי למוסד (בית-חינוך-עיוורים) ומשם לתיכון, שגם עליהם כבר כתבתי.
שנה בדירה שכורה להשלמת הבגרויות האקסטרניות ואז מעבר לדירת חדר שכורה בבני-ברק עת למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן.
שנה שנייה התחלתי מאבד עניין בלימודים וכל מעיניי היו ביצירת קשר, שתהיה לי חברה.
הלימודים החלו משתרכים ואחרי תוכנית רדיו בה שמעתי על מכון רודי, אני כבר משתלם במכון ונמצא בטיפול בתקווה, שגם אסיים את התואר בפסיכולוגיה.
החברה של חיי נכנסת אליהם בשנת 1971, כעבור שנה אנחנו כבר בטיול סטודנטים באירופה, שגם עליו כבר סיפרתי וכעבור שנה נוספת אנחנו נישאים.
עברו עוד שנתיים ואנו הורים לקסם הכלנית, שמלווה אותנו מאז וכעבור עוד חמש שנים מצטרף קסם העודד וטעם החיים הופך נפלא מכל.
שנים של פעילות ציבורית התנדבותית ואחרת. רכישת מקצוע (העבודה-הסוציאלית) ועשרים ושש שנות עבודה מספקות המוסיפות לאושר המצטבר ומתגבר. בדרך, חברות וחברים נפלאים, שמחזקים את יכולתי לאהוב ולקבל אהבה.
ילדינו נישאים, הרווחנו כלה וחתן ומשפחות; נכדותינו ונכדנו נולדים וגדלים – אחת כעת לתיכון, השנייה לשנה האחרונה ביסודי, השלישית לגן חובה והרביעי כבר צוחק ומנסה להתהפך ויודע לבכות בלי שלימדנו אותו בכלל.
כבר מעל שנה שאנחנו בדירה חדשה עם גינה והרבה שמחה וטוב.
ההורים כבר אינם. לנו אחות עם 4 ילדים ונכדים, אח עם יותר משלושים נכדים ושלושה נינים, אחות עם 5 ילדים ונכדים ואחות עם שתי בנות, אחת נישאה במזל טוב – לפני שבוע.
בדרך אבדו גם חברות וחברים וביניהם – ממש צעירים.
זהו, פרשת חיים עד כאן, שמסתכמת בעמוד? האם עולה מתוכה אושרי הגדול?
עברתי כברת-דרך מכובדת וככל שהתקדמתי בה, כן גברה המודעות שלי לזכיות הגדולות בהן זכיתי. כשחושבים במושגים, ששום דבר אינו מובן מאליו, יודעים טוב יותר להוקיר כל מה שיש.
איש אינו יודע מה ילד יום. תקוותי גדולה, שהיכולת לבור את הבר מתוך המוץ תמשיך ללוות אותי ואת חיי כך שערכם יהיה תמיד גדול בלי קשר לאורכם.
04.09.16