למעשה, זה המשך לחיבורי משכבר: "לדעת להוקיר".
מי שירצה לחסוך לו סיפורים, הנה השורה התחתונה שבגללה נכתב חיבור זה:
ההוקרה, נבנית על חסר שנוצר ועל אובדן.
מי שדעתו כדעתי, יכול לחסוך לעצמו את קריאת המשך הדברים. מי שחולק עלי, מוטב שימשיך לקרוא.
כמי שמסתובב בעולם כבר מעל שישים שנה עם יד אחת מתפקדת, אני אמור לדעת להעריך אותה ואת חשיבותה בחיי. לפני כמה חודשים חטפתי מכה בכף ידי וחששתי שמשהו בה נשבר. כמקובל, חיכיתי כמה ימים בתקווה, שזה יעבור מעצמו. נרגעתי מעט כשנוכחתי, שאמנם זה לא עובר, אבל, גם לא מחמיר ולכן, סביר מאד שלא מדובר בשבר ואם כך, ודאי יסתדר עם הזמן.
הזמן עבר ולא חלה החמרה כלשהי, אבל גם לא השתפרה כף ידי וחשבתי: "גם אני לא השתפרתי, אז מה אני רוצה ממנה?"
אמרתי לעצמי, שאולי כדאי בכל זאת שיראה אורתופד את ידי, אבל, הרי בלי צילום לא ידע דבר ואם אדאג לצילום, קיימת סכנה שיצטרכו לגבס את כף ידי ואז אהפוך מיד לסיעודי. נכון, אני כבר זקן תודה לאל, אבל עוד לא חושב שמצב סיעודי מתאים לגילי. כל דבר בעתו והלוואי שזה הדבר – לא מחכה לי.
כמה חוכמה וענווה יש במי שהורה לקום בבוקר ולברך את ברכות השחר. הרי זה שאנחנו קמים בבוקר ליום חדש, איננו מובן מאליו. אבל, מי מסתובב לו כל יום וחושב כמה נפלא שכל אצבעותיו מתפקדות ושיש לו את כולן? כמה נהדר, שצווארו נושא בגאון את ראשו? איזה יופי שהוא מסוגל לרדת ממיטתו ולמהר לשירותים או להכניס את העיתון שהושאר על סף דלתו? מי חושב על ראייתו, שמיעתו, שאר חושיו, רמ"ח איבריו ו-שס"ה גידיו? כשמשהו משתבש או נפגם, או אז אנחנו ערים מיד לגודל הקושי שנוצר ורק אז מתגנבת ללבנו המחשבה, או נכון יותר לומר – אנחנו מופתעים לגלות, עד כמה איננו יודעים להעריך את הטוב. פתאום, כלום לא מובן מאליו והכול כל כך מיוחד וראוי להוקרה.
מפגש עם חולה שנאבק לנשום, או אחר, שאינו מסוגל לקום על רגליו ועוד מרעין בישין שונים, יכול לעורר את רחמינו ולצערנו כשאנו מזדהים עם גודל מצוקתם. הוא עשוי גם לאמצנו ולחזק את רוחנו כמי שכל הרע הזה לא פוקד אותו והוא חופשי לנשום, לנוע, לפעול.
תאונות רבות פוקדות אנשים בבית ותדיר ניתן למצוא כי עם קצת יותר זהירות התאונה היתה נמנעת. אכן, עלינו להישמר לנפשותינו ובו בזמן לא להחמיץ בשום פנים ואופן את ההכרה הנפלאה בכל הרב שיש לנו וכמה בעצם טוב לנו. אסור לתת לתלאות היומיום להעיב על אושרנו. תמיד יכול להיות הרבה יותר גרוע ולכן, מה שיש זה מספיק טוב כדי שנשמח בו. אין צורך שנחכה להפגע ולאבד, כדי שנכיר ונוקיר את כל שישנו.
01.12.14