("את חטאי אני מזכיר היום", שר המשקים, (בראשית מ"א))
ילדה נאנסה בבסיס בדרום ע"י 35 איש. אם יענישו את ראובן, תהיה זו אזהרה לשמעון ולקח ללוי.
ואני את חטאי הקט מזכיר היום:
הייתי בכיתה ט' כשכיפה שחורה קטיפתית לראשי ואולי כבר בכיתה י' עם הכיפה הסרוגה. השנים 1960-1961. הייתי צריך להתקשר לאן שהוא ויצאתי מהתיכון בלווית חבר הכיתה יצחק ארלנגר לטלפון ציבורי ברחוב יפו ליד כיכר ציון בירושלים.
למיטב זכרוני ניתן היה להתקשר באמצעות אסימון גדול או מטבעות כסף. הכנסתי את המטבעות וניסיתי להתקשר ולא הצלחתי. לחצתי על תושבת השפופרת כדי להחזיר לי את המטבעות אך הן לא יצאו. לאחר כמה נסיונות סרק, טחבתי אצבעותי לתא אליו נופלות המטבעות או נופלים האסימונים החוזרים לנואש מלהתקשר וחשתי בקצהו של נייר. משכתי את הנייר וזרם של מטבעות ואסימונים פרץ אחריו הישר אל תוך ידי. צהלתי ועמדתי להמלט עם שללי האדיר.
אבל הייתי עם יצחק, מטובי תלמידי הכיתה, נער מקסים ומוכשר ושקדן והגון –
הרבה יותר ממני!
יצחק עמד על כך שנחזיר את האוצר לתוך מכשיר הטלפון, התקשרנו למודיעין והם בלחיצת כפתור גרמו למטבעות ולאסימונים ליפול אל תוך ארגז הטלפון הציבורי.
מה שאני זוכר יותר מכל מאותה התרחשות זו ההרגשה, שיצחק מוסרי והגון ממני. אני זוכר את עצמי מצדיק בלבי את רצוני ליטול לעצמנו את האוצר בחושבי, שלא אחת נתקעו המטבעות שלי בטלפון הציבורי ולא הצלחתי לחלצן כשלא ביצעתי את השיחה והנה זו היתה הזדמנות לפצות את עצמי על אותם נזקים. ובכל זאת, עם כל ההצדקות והתירוצים, ידעתי שיצחק צודק ממני ולא העזתי להמרות את פיו.
כח עצום, שעלול להיות גם הרסני – יש לקבוצת החברים בפרט בגיל ההתבגרות. הצורך להשתייך ולא לצאת דופן משמש מנוף רב עוצמה לגייס את החבר המהסס לצד הרוב ה"מוצלח" והנועז. נראה כי דרושה ילדות יציבה ואוהדת מזו שזכיתי לה, כדי לבנות כוחות נפש וזהות איתנה לעמוד מול הלחץ הקבוצתי הזה. מי שעשה זאת אז נתפס כצדקן, אם לא לגייס את מילות הגנאי שרווחו אז בינינו כלפי אחד כזה.
נעזוב את גיל ההתבגרות ואנו מדברים ב-35 בוגרים. בצער גדול אודה, שכלל אינני בטוח שאילו נקלעתי בבחרותי לכגון זה, שלא הייתי נכשל בו. עם היד על הלב – אינני יודע. אין זה בא להקל כמלוא הנימה מחומרת המעשה הנתעב והאכזר שצויין.
גדול ורב כוחו של החינוך הנאות כדי לנסות להביאנו למעלת בעלי-החיים ה"נחותים", לא השימפנזים היודעים להתאכזר כמונו, כי אם הזאב והאריה והחתול, אלו שטורפים בהיותם רעבים בלבד כדי להשביע את נפשם. דוגמת המבוגרים מובילה והטפתם – מלווה ובכל זאת, גם אם ענישה איננה מלמדת מן הראוי שתהיה כזו שתגן על החברה.
הזמן ינקוף וחבורת המתעללים תמצא את הדרכים לדחוק לקרן זוית של ההתעסקות הציבורית את מעשיהם הנתעבים ותצא בעור שיניה. אל לנו לחפש דם אולם: קול דמי הילדה צועקים אלינו שנחמול עליה ועל אלו שתבאנה אחריה.
13.05.06