חוזר לילדותי: אני במטבח רצפתו מכוסה אורז שנשפך. הפעם לא אני הבלגניסט. אמי נכנסת ורואה את התוהו, מייד מעניקה לי פליק. אני פוצח בצווחות, שזה לא אני, זה אחי או אחותי ולמה היא מענישה אותי?! משעמדה על טעותה הנדירה אמרה באידיש: טוב אל תהיה כזה צדיק, אם לא מגיע לך על הפעם הזאת אז מגיע לך על פעם אחרת!
באמת קשה להיות ילד טוב כשלא טוב לך. תכופות מצאתי עצמי נזוף ואשם ונענש ומוצא מהכיתה והורי מוזמנים לעוד דיווח על התכשיט הפראי והמזיק שלהם.
בילדותי הדתית ניצלתי ימי תשובה והחלטתי להיטיב דרכי ולחזור בי מדרכי הרעה. היו החלטות ונעשו גם קצת מאמצים והתוצאות? – חלש, ממש לא זה!
עם השנים העמיקה הבנתי לקושי העצום ב-להשתנות. במקומות שונים בכתיבתי כבר התיחסתי למרכיבים הנוגעים לקבלת החלטות על צעדים להשגת שינויים בחיינו. עסקתי בנו, בהחלטתנו ובאשר לאל ידנו.
כאן אני רוצה לעמוד על המרכיב ה"סבירתי" (הסביבתי/חברתי) ועל משקלו העצום בכל הנוגע לקושי להשתנות.
בתקופות שונות בחיי אימצתי לי מטבעות לשון שחזרתי והשמעתי תכופות ומדוע שאדבר בלשון עבר? לשאלה: "מה שלומך?" אני נוהג להשיב: "רע מאד!" זה כאשר שלומי מצויין. (אולי לסגי נהור מותר להשתמש בלשון סגי נהור). חבריי נוהגים להגיב על תשובתי: "אם כך אני רגוע/ה, אם היית אומר: "טוב", הייתי מתחיל/ה לדאוג".
מטבעות לשון אופייניות או ניסוחים אוטומטיים הם ודאי קו הגנה או מעטה נח, שמאפשר להותיר את האוטנטיות מאחור ולא באמת לפגוש בה. קצת קשה לדעת מתי הבן-אדם רציני ומתי הוא מתלוצץ, מתי רוחו טובה עליו ומתי היא שפופה.
הבעיה היא, שאם ארצה לשנות התנהגותי או שלא יבחינו כלל בנסיוני זה ואז מבחינת הזולת אין כאן שינוי; או שיבחינו אבל יגיבו כאילו זה לא אני ויעשו הכל לחזור לדפוסי התקשורת הרגילים בינינו.
השינוי בהתנהגותנו יש והוא מעורר חשד כי אכן קשה לזולת לקבלו כפשוטו. על גבר שמביא יום אחד פרחים הביתה אומרים, שבטח בגד באשתו והוא מרגיש אשמה וצורך לפייסה. זה שבדרכו הביתה חשב עליה ורצה לשמחה ולהביע לה את אהבתו, גם אם זו לא דרכו מתמול שלשום – זה הרבה יותר קשה לקבל. ומדוע? – כי השינוי שאנו מבקשים לחולל אולי מתחיל בתוכנו אולם אין לו משמעות חברתית אלא אם הוא מתבטא בהתנהגותנו והזולת מבחין בו.
עלינו אפוא להביא את עצמנו שונים למפגשים הבין-אישיים שלנו ולהשקיע אנרגיות והתמדה ועיקביות כדי לסייע לזולתנו לעמוד על המתרחש ולהסתגל אליו. אכן איננו יכולים לעשות שינוי בחיינו אלא מתוכנו ובעצמנו אבל הוא חייב גם להתפשט אל עולמנו החברתי ולעמוד ברשת הצפיות של עולם זה, שלא נפר את דמותנו המוכרת לו ולא נאלצו כעת להתאמץ וללמוד אותנו מחדש.
ממש לא פשוט ובטח לא קל וכנראה שכבר היה לי קל יותר לחטוף עוד סטירה מאדון צבי מנהל בית-הספר בו התחנכתי בילדותי, מאשר להיטיב את דרכיי הנלוזות.
22.04.06